26 בנוב׳ 2010

השוטר אז אולי

כה רבות נאמר ונכתב בימים האחרונים סביב מינוי מפכ"ל המשטרה הבא ואשמתו לכאורה של ניצב בר-לב בתקיפה מינית ושאר ירקות. ולכן אומר בקצרה רק 2 דברים:

 1. אשם או לא אשם - עלינו לזכור שבדין הפלילי, כל עוד לא הוכחה אשמתו של אדם הוא בחזקת חף מפשע! כלומר, חובת ההוכחה הינה על המדינה ולכן אל לנו לשפוט אם ניצב בר-לב אשם או זכאי נוכח מקצועיותם וזמן המסך שמקבלים עורכי הדין, היחצנים ויועצי התקשורת של הצדדים. אשם או זכאי? בית המשפט יחליט!!

2. כלב מי שמלכלך - לא אחת מטרידה אותי הקלות שבה במדינתנו המתוקנת יכול עולמו של אדם לחרוב עליו. חרף האמור בנקודה הקודמת, אין צורך ביותר מאשר אשם "לכאורה" בעבירה זו או אחרת, שלא לומר חשד להטרדה מינית, ולך תוכיח ש"אין לך אחות". יחד עם זאת, תמוה לא פחות כיצד מוכנים אנשים לסכן את כל מה שיש להם?! תוהה אני כיצד מוצא עצמו איש ציבור, נשוי ובעל משפחה, בעל קריירה מבטיחה מתגלגל על הדשא עם קולגה או מבלה עימה בבית מלון בשעות לא שעות? ביהדות קוראים לזה "מראית עין" או במילים אחרות: "מי שהולך לישון עם כלבים, שלא יתפלא שהוא מתעורר עם פרעושים".

26 באוג׳ 2010

אותה אדרת בשינוי גברת

בעוד מספר שבועות, אשלים בע"ה (לא לא התחזקתי פשוט אינני רואה כיצד אצליח ללא עזרתו) את החובות שנותרו לי ואסיים את התואר השני במנהל ומנהיגות בחינוך.
עם סיום הסמסטר האחרון שאלתי את עצמי: ישבת כל-כך הרבה שעות בכיתה, ולא פחות שעות מול המחשב, מה בעצם למדת?! עניתי: שהתואר כלל קורסים שונים ומגוונים, מעניינים יותר ומעניינים פחות, ואין ספק שלמדתי המון דברים חדשים, הן מהמרצים ולא פחות מחברי לספסל הלימודים. אני רוצה לחלוק אתכם משהו שדווקא לא נלמד באופן מוצהר אלא בין השורות - מאין עיבוד שלי לסגנון ההוראה של שתיים מהמרצות שלנו המתבסס על החומר הנלמד בשני קורסים אחרים, שהועברו על-ידי מרצים אחרים ('פילוסופיה של החינוך' ו'תכנון לימודים בעידן הידע').
הקורס בפילוסופיה עסק בהתפתחות החשיבה הפילוסופית-חינוכית ואפשר לי לחשוב ולבחון את עמדתי בסוגיות כגון האם צריך לחנך? האם אפשר לחנך? מהן מטרות החינוך? ועוד (כבד אהה?). הקורס בעידן הידע עסק במאפיינים של עידן הידע, דור ה-X, טכנולוגיות, כלים ורעיונות לתכנון לימודים, החל בפייסבוק וכלה ב-Google Earth.
ולעניין עצמו: שתי המרצות השתמשו במצגות של Powerpoint (איך לא). מרצה אחת, ד"ר X, הדגישה לכל אורך הקורס כי מטרתה להעביר לנו רעיון, להטמיע דרך חשיבה ושמבחינתה אנחנו יכולים ואף מוזמנים לקחת את המצגות שלה, למחוק את השם שלה ולהחליפו בשלנו ולהעביר את החומר הלאה - כמה שיותר יותר טוב. המרצה השנייה, ד"ר Y לעומת זאת, ציינה שהמצגות שלה אמנם באתר הקורס אבל הדגישה שהיא "הגנה עליהן ב-PDF". העניין כמובן איננו הפורמט של המצגת שכן אני, או האחיין שלכם בן ה-7, פורץ את ה-PDF ביד אחת בתוך 4 שניות. העניין הוא הפילוסופיה החינוכית העומדת מאחורי אופן שמירת המצגת, המייצגת את תפיסת תפקידן כמורות בעידן הידע. אני מניח שמטרתן של שתי המרצות זהה אולם ד"ר X מבינה שהמידע שנמצא במצגת שלה, חשוב, מעניין ומגוון ככל שיהיה נגיש ברשת לכל דורש ותפקידה כמרצה הוא לארגן אותו, לתווך אותו וללמד את הסטודנטים לחשוב. ד"ר Y לעומתה, עדיין שרויה בקונספציה של המאה הקודמת - "אותה אדרת בשינוי גברת".

24 באוג׳ 2010

תוצאות לא תירוצים 2-3

הפוסט הזה הוא שילוב של 2 פוסטים - 'תוצאות לא תירוצים 2', אשר היה אמור להיות מפורסם עם פתיחת עונת הכדורגל אבל מטעמי "מנחוס" (את מי שלא עוקב אני מחזיר לפוסט שפרסמתי בחודש יוני) הושם ב-Hold, ו'תוצאות לא תירוצים 3' שאני כותב בידיים רועדות בשניות אלה:

תוצאות לא תירוצים 2
אחרי שבפוסט הקודם בנושא ('תוצאות לא תירוצים') פירגנתי בקנאה לספורט הספרדי, הגיע הזמן לפרגן לעצמנו.
אחרי עונת מלפפונים לוהטת במיוחד, שכללה אינספור ספוקלציות ואירועים דרמטיים (הקרב על יצחקי, כן/לא בן סהר...), הנהלת הפועל "שיחקה אותה". למרות כל בלבולי המוח והדרמות בתקשורת, המרדף האירופאי אחרי כוכבי העונה שעברה והמאבק עם מקקי, חיפה ובית"ר, כל הסגל לרבות ורמוט, דה-סילבה, אניימה, שכטר וזהבי נשאר בוולפסון. אפילו התחזקנו בחלק מהעמדות ועוד נשאר מקום לחיזוק נוסף אם נצליח להתקדם בליגת האלופות ולהזרים לקופת המועדון כמה מיליונים. לא אוכל לסכם זאת טוב יותר מדגלאס דה סילבה ("ליל שמיל") ואולי בכל זאת - תוצאות לא תירוצים!!!

תוצאות לא תירוצים 3
למרות ההישג היוצא מהכלל באוסטריה היה זה שבוע קשה. הפסד בחיפה במחזור הפתיחה של הליגה, פציעה מיותרת של שכטר, התפרצות של גוטמן ו-90 דקות של להיות או לחדול. חרף משחק גרוע (!) שלא דמה לכלום, בריחה של ורמוט מהכדור, שער עצמי אומלל (את מי שהופתע אני מחזיר שוב לפוסט מחודש יוני - אצל הפועל אין כלום קל) שגמר לי את כל הציפורניים והוכחה נוספת שצריך לשלוח את רומן רוקי חזרה למקום ממנו הגיע (מהדקה ה-20 שיגעתי את אבא שלי: "למה הוא לא מכניס את אבוטבול?!") הפועל עשתה את זה!. החל מבעוד שבועיים אתיישב על הספה בימי שלישי ורביעי ב-21:40 כדי לראות את הפועל בליגת האלופות של אירופה. לצלילי חצוצרות וכינורות יצאו השדים האדומים של תל-אביב מהמנהרה מלווים בילדים מחוייכים. במרכז המגרש יסתובב הדגל שחור לבן של הגדולות באמת. מי יודע, עם הגרלה נוחה, חיזוק של 2-3 שחקנים וקצת מזל אולי אפילו עוד נפתיע.
תוצאות לא תירוצים כבר אמרנו?!

17 באוג׳ 2010

מה קורה לנו?!

הבוקר, בעודי בדרך לפגישה, שמעתי ברדיו כי פקחי מנהל מקרקעי ישראל בליווי המשטרה הרסו בפעם הרביעית בתוך שלושה שבועות את הכפר הבדואי הלא מוכר בנגב 'אל-ארקיב'.
סיפור הכפרים הלא מוכרים בנגב הינו סיפור קלאסי של "נמר ואנטילופה" * המדינה לא עושה די כדי לפתור את הבעיה והמצוקה של הבדואים והם מצדם לוקחים את החוק לידיים. אף צד לא מוכן לוותר ולכן אינני רוצה לדון בשאלת הצדק.
מה שעצבן אותי זה שהריסת הבתים התבצעה באמצע צום הרמדאן, תוך הפגנת חוסר רגישות וחוסר התחשבות מוחלטים ומבלי להשקיע טיפת מחשבה. אם רשויות החוק בצרפת היו הורסות את ביתו הלא חוקי של אזרח יהודי ביום כיפור או בערב פסח היינו זועקים: "אנטישמים". למי מכם שהטיעון האנושי לא "עושה לו את זה", הכנתי משהו קצת יותר פרקטי: בקרב על התודעה אין נמר ואנטילופה - לא משנה כמה המדינה "צודקת" היא תמיד תצטייר כחזקה ואכזרית מול תמונה של ילד על רקע ביתו ההרוס או ראיון עם אישה שכל עולמה חרב עליה. רבאק קצת מחשבה. כשהייתי בצבא הקפדתי (טוב, השתדלתי להקפיד) להמעיט בביקורת על החלטות שהורדו מלמעלה מתוך אמונה בלב שלם שלא יושבים שם חבורה של מטוטמים אלא אנשים רציניים ומנוסים, וגם אם אני לא מסכים אם החלטה זו או אחרת מישהו לפחות חשב על מה שהוא עושה. לצערי אני לא יכול לומר שאני מרגיש כיום אותו הדבר.



* למי מכם שלא מכירים את המטאפורה של ג'קי לוי, אומר שמורי ורבי, הד"ר דן גבתון, נוהג להשתמש בה כדי להסביר ולהדגיש את הצורך בהסתכלות ביקורתית על המציאות וראיית התמונה הרחבה. כצופה קבוע של ערוצי נשיונל ג'אוגרפיק לא יכלתי להתאפק. להלן הסבר קצר: אתה רובץ מול הטלביזיה וצופה בסרט על הנמר בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק. הנמר עייף ורזה, שכן לא אכל כבר למעלה משבועיים (והוא בכלל בסכנת הכחדה) והוא יוצא לצוד את האנטילופה. הוא רץ אחריה והיא בורחת לו המנוולת ובועטת ואתה מת שהוא יתפוס אותה כבר וירגיע את רעבונו ומעודד אותו כמו במשחק של הפועל. הסרט נגמר ובאורח פלא מוקרן סרט על האנטילופה. האנטילופה מאוד מסכנה כי עוד מעט חורף וכבר אין לה הרבה אוכל. היא נמצאת בסכנת הכחדה כי היא ממליטה רק פעם בשנה ורק אחד מתוך עשרה עופרים שורד. הערב יורד והנמר האכזר אורב לאנטילופה המסכנה. הוא רץ אחריה הרוצח ואתה מעודד אותה בקול שלא תוותר ושואל למה היא לא בועטת...?
המסר ברור - המציאות, מורכבת!

9 באוג׳ 2010

היתרונות שבהצטרפות לקבוצה - פוקר לא תופס

מליארדי מילים כבר נכתבו ונאמרו אודות חשיבותה של הפעילות הגופנית וסגולותיה ולכן לא אכביר במילים בנושא, למעט 2 טיפים והמלצות: ראשית, חשוב מאוד למצוא ענף ספורט שאתם אוהבים ומתחברים אליו והכי חשוב מאתגר ושאינו משעמם אתכם, כדי שתוכלו להתמיד. היות ואף אחד מאתנו כבר לא יהיה אלוף העולם, אני אף ממליץ לעסוק במספר ענפים ולהחליף בינהם לפי מצב הרוח (לא כל שבוע כמובן כדי שניתן יהיה בכל זאת להשתפר). אני לדוגמא, בחרתי בטריאתלון המשלב 3 ענפים (שחייה, אפניים וריצה) ובשנים האחרונות התחלתי לעסוק גם ביוגה וטיפוס מצוקים. היו תקופות בהן הייתי כמעט כל יום בסטודיו ויצאתי לטפס כמעט כל סוף שבוע (בעוד האפניים מעלים אבק על המרפסת) ואילו לאחרונה חזרתי לטריאתלון ולא נגעתי ברתמת הטיפוס כבר חודשים. באשר לכמה לעשות, יודעי דבר טוענים שיש לבצע לפחות 4 שעות של פעילות אירובית בשבוע (פוקר לא תופס) לצד פעילות המחזקת את השלד והשרירים ופעילות המשפרת את הגמישות. מנסיוני זה אכן הרף המינימאלי האפקטיבי אולם עדיף כמובן לעשות קצת פחות מזה מאשר לא לעשות בכלל. אני ממליץ לשלב בין 2 תחומים אשר משלבים פעילות אירובית וחיזוק, לדוגמא: ספיניג ויוגה; כדורגל עם חברים וחדר כושר; ריצה ופילאטיס וכד'.
הטיפים תפסו קצת יותר מקום ממה שתכננתי אבל ברצוני להקדיש את הפוסט הנוכחי ליתרונות שבהצטרפות לקבוצה.
אחרי שהסכמנו על חשיבות הפעילות הגופנית, מה וכמה לעשות, ברצוני להמליץ בחום לא להתאמן רק לבד אלא לבצע לפחות חלק מהפעילות בקבוצה (סטודיו, קבוצת ריצה, כדורסל עם חברים וכיו"ב). לאימון בקבוצה שלושה יתרונות מרכזיים:
האחד, הקבוצה עוזרת לנו לשמור על מוטיבציה להתאמן ולא לוותר לעצמנו על ביצוע אימון בבוקר קריר או אחרי יום עבודה עמוס. אלוף במיל' יורם יאיר (ייה), שהיה מפקד חטיבת הצנחנים במלחמת לבנון הראשונה, טען פעם בהרצאה שמה שגורם ללוחם לקום ולהסתער נוכח פני אויב היא למרבה הפלא (או שלא) הבושה. לא "אהבת הארץ", לא החברים ולא המפקד - הבושה. להבדיל אלף אלפי הבדלות, העקרון בהשתייכות לקבוצה די דומה ("איפה היית אתמול באימון...? מה, לא התעוררת הבוקר...?"). השני, הקבוצה מדרבנת אותנו בד"כ לבצע אימון יותר עצים ממה שהיינו מבצעים אם היינו מתאמנים לבד. גם יצר התחרות בין חברי הקבוצה משחק כאן תפקיד וגם העידוד אחד את השני. השלישי, הינו רכישת ידע ומקצועיות. ראשית, קבוצה מסודרת מאומנת בד"כ על-ידי מאמן או מדריך מוסמך, אשר יכול לתת דגשים מקצועיים שישרתו אתכם גם באימונים האישיים ויוודא שאתם מתאמנים כהלכה. שנית, לפחות חלק מחברי הקבוצה ודאי מנוסים יותר מכם באותו ענף וגם איתם ניתן להתייעץ בנושאים שונים דוגמת ציוד, שיטות אימון ושאלות אחרות המטרידות אתכם (חשוב רק לבדוק ולהטיל ספק באמירות לא מבוססות, הן מפני שמה שמתאים לאחד לא מתאים לאחר והן כי קיימים בכל תחום הרבה מיתוסים והמצאות).
למרות כל האמור לעיל לאימון בקבוצה 3 חסרונות מרכזיים: האחד, הוא המחיר שכן פעילות במסגרת קבוצה/סטודיו עשויה להגיע למאות שקלים בחודש. ניתן לראות זאת גם כיתרון כי באופן פסיכולוגי ברגע שאנחנו משלמים אנחנו מוותרים על האימון פחות בקלות. השני, הוא שבקבוצה אתם עשויים לקבל פחות תשומת לב אישית (מאשר באימון עם מאמן/מדריך אישי למשל) ותוכן האימון מותאם לרמה והמטרות הממוצעים של חברי הקבוצה ואיננו בהכרח מותאם למטרות שלכם או לנושאים הספציפיים שאתם צריכים ורוצים לשפר. השלישי, הוא שהאימון הקבוצתי מתקיים בזמן ובמקום קבועים בד"כ ולא מתחשב באילוצים האישיים שלכם (עומס בעבודה, טיול, מחלה/פציעה וכיו"ב) לסיכום, אני ממליץ לשלב בין אימונים אישיים (לבד או מי שיכול להרשות לעצמו עם מאמן) לבין 2-3 אימונים קבוצתיים בשבוע.

15 ביולי 2010

גם לחופש יש גבול

במאמר המערכת שפורסם היום בעיתון 'הארץ', נטען כי שלילת שלוש מזכויותיה של ח"כ חנין זועבי, אשר נטלה חלק במשט לעזה, על-ידי המליאה מעוררת דאגה ופוגעת בחופש הביטוי ובדמוקרטיה.
מעברה של ח"כ זועבי על החוק ("אם הם סבורים שחנין זועבי עברה על החוק") לא נובעת בעיני מאמירותיה הקיצוניות והמקוממות, אלא מהשתתפותה הפעילה במשט אשר ממשלת ישראל החליטה שאיננו לגיטימי ולא יתאפשר לו להכנס למים הטריטוריאליים של המדינה. הגם שאני סבור שגם לחופש הביטוי (שהוא ערך חשוב ואני גאה להיות שייך למדינה שמאפשרת לחנין זועבי, אחמד טיבי וחבריהם לומר את דברם מחד ולמיכאל בן-ארי, אריה אלדד וחבריהם לומר את דברם מאידך) יש גבול -כשם שלא לגיטימי בעיני שאיש ציבור יאמר: "מוות לערבים" כך לא לגיטימי בעיניי שאיש ציבור (ערבי/חרדי או פציפיסט) יאמר אמירות קיצוניות כנגד המדינה וקיומה, יש הבדל בין להגיד לבין לעשות. אם חנין זועבי הייתה נואמת בהפגנה או עצרת כנגד מדיניות הממשלה ופעולת צה"ל, היה הדבר יותר מלגיטימי אולם ברגע שהתקבלה החלטה רשמית של הממשלה אודות המשט אסור היה לה כחברת כנסת לעלות על הסיפון. ערביי ישראל הם אזרחים שווי זכויות והם מחזיקים בתעודת זהות כחולה מתוקף החוק אולם כאזרחים, יש להם גם חובות ולכן הם (ודאי לא אנשי הציבור שבהם) לא יכולים לנסוע ללוב (כמו שאני לא יכול לנסוע לאכול חומוס בדמשק) ולא יכולים ליטול חלק במשט לעזה.

הקישור למאמר המלא ב'הארץ':

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1179804.html

הפגנה! לא חשוב על מה!

בשבוע שעבר צעדתי, יחד עם מספר קצינים ולוחמים מהפלוגה ושאר המוני בית ישראל, בקטע האחרון של המסע למען שחרורו של גלעד שליט, ממוצא לירושלים. הייתה זו הפעם הראשונה במהלך שלושים וקצת שנים של חיי שהייתי בהפגנה. מאז ומעולם אני נמנע מלקחת חלק באירועים המוניים (זולת משחקים של הפועל ותחרויות ספורט בהם אני מרגיש בנוח) והליכה להפגנה בפרט תמיד נראתה לי כמו פתח לצרות. בעודנו צועדים בשמש הקופחת סינן לעברי אחד המ"מים כמה חשוב לצאת להפגין - "אתה על X אני על Y זה בכלל לא משנה על מה... העיקר שתהיה מעורבות חברתית".
על הסיבה בגינה החלטתי לקחת חלק במסעה של משפחת שליט כתבתי כבר בפוסטים הקודמים. ברצוני להדגיש כאן כמה צדק אותו מ"מ (לא דיברתי איתו קודם אז אינני מפרסם את זהותו) - רבים הם הדברים אשר מוציאים אותנו משלוותנו אולם מעטים הדברים אשר אנחנו מוכנים לצאת בגינם לרחובות. בכניסה לעיר ולאחר מכן בגן העצמאות נתקלנו בקבוצה של אנשי ימין ומשפחות שכולות אשר הפגינו נגד שחרור מחבלים. ההליכה עצמה הייתה די משעממת אולם הצעידה למען מטרה ראויה בעיני, כשמנגד מפגינים מי שחושבים בדיוק ההיפך הייתה מלווה בהתרוממות רוח מסויימת. אני לא יודע אם זה יעזור או לא אבל בשבילי הייתה זו חוויה דמוקרטית משמעותית, בפעם הבאה אולי אפילו אלך עם שלט.
צאו להפגין! לא חשוב על מה.

שירת הסטיקר
הדג נחש ואהובה עוזרי
מילים: דוד גרוסמן
לחן: שאנן סטריט, גיא מר, אמיר בן עמי, משה אסרף, דודוש קלמס, יאיא ושלומי אלון

דור שלם דורש שלום
תנו לצה"ל לנצח
עם חזק עושה שלום
תנו לצה"ל לכסח
אין שלום עם ערבים
אל תתנו להם רובים
קרבי זה הכי אחי
גיוס לכולם, פטור לכולם
אין שום ייאוש בעולם
יש"ע זה כאן
נ נח נחמן מאומן
No Fear, משיח בעיר
אין ערבים אין פיגועים
בג"ץ מסכן יהודים
העם עם הגולן
העם עם הטרנספר
טסט בירכא
חבר, אתה חסר
הקדוש ברוך הוא אנחנו בוחרים בך
בחירה ישירה זה רע
הקדוש ברוך הוא אנחנו קנאים לך
ימותו הקנאים.

כמה רוע אפשר לבלוע
אבא תרחם, אבא תרחם
קוראים לי נחמן ואני מגמגם
כמה רוע אפשר לבלוע
אבא תרחם, אבא תרחם
ברוך השם אני נושם.

מדינת הלכה - הלכה המדינה
מי שנולד הרוויח
יחי המלך המשיח
יש לי בטחון בשלום של שרון
חברון מאז ולתמיד
ומי שלא נולד הפסיד
חברון עיר האבות
שלום טרנספר
כהנא צדק
CNN משקר
צריך מנהיג חזק
סחתין על השלום, תודה על הבטחון
אין לנו ילדים למלחמות מיותרות
השמאל עוזר לערבים
ביבי טוב ליהודים
פושעי אוסלו לדין
אנחנו כאן הם שם
אחים לא מפקירים
עקירת ישובים מפלגת את העם
מוות לבוגדים
תנו לחיות לחיות
מוות לערכים

כמה רוע אפשר...

לחסל, להרוג, לגרש, להטעות
להדביר, להסגיר, עונש מוות, NO FEAR
להשמיד, להכחיד, למגר, לבער
הכל בגללך, חבר

על ארץ מוותרים רק בלב

השבוע מנו 11 שנים למותו של הזמר והיוצר הענק מאיר אריאל.
בלמעלה משלושים שנות יצירה אריאל כתב, הלחין ושר עשרות שירים שהפכו לעמודי התווך של המוסיקה הישראלית. את חלקם שר בעצמו וחלקם בוצעו על-ידי ענקים כאריק איינשטיין, שלום חנוך יהודית רביץ ואחרים.
יהי זכרו ברוך!


על ארץ מוותרים רק בלב
מילים ולחן: מאיר אריאל

על ארץ מוותרים רק בלב
ארץ עוזבים רק בלב
ארץ שוכחים רק בלב
על ארץ מוותרים רק בלב
רק בלב

הארץ הזאת כבר החליפה
עמים ואומות כשמלה
כמו תכשיטים רק שומרת
על השמות שקיבלה

החליפה אותי פעמיים
כמעט שהייתי אחר
אך לי אלף שנים ועוד אלף
שלא מוותר על גרגר

החליפה אותי איך ולמה
איך למה לא שמתי לב
כמו שדרכתי עליה
ככה גם לא שמתי לב

רק מידי נשמטה לי
מיד נלכדה בלבי
ובלבי אחזתיה
שלא תשכח ימיני

כי תמצא לך ארץ
ותהיה בה אזרח
לך איתה בדרך ארץ
שמע מאחד שסרח

ארץ אוהבת קצת יחס
ארץ רוצה תשומת לב
לא משנה מי ומה אתה
ארץ רוצה תשומת לב

כי על ארץ מוותרים רק בלב
ארץ עוזבים רק בלב
ארץ שוכחים רק בלב
על ארץ מוותרים רק בלב
רק בלב

12 ביולי 2010

תוצאות לא תירוצים

אין לנו אלא להתקנא עד מאוד בהישגים המדהימים של הספורט הספרדי בשנים האחרונות: בשנת 2006 זכתה נבחרת ספרד באליפות העולם בכדורסל ונבחרת הכדורגל הינה אלופת העולם הטרייה (פול התמנון לא טעה גם הפעם); בשנה שעברה זכתה ברצלונה באליפות אירופה לקבוצות בכדורגל והשנה עשתה זאת גם בכדורסל; רפאל נדאל הינו המדורג ראשון בעולם בטניס וזכה בכל תחרויות הגראנדסלאם, למעט אליפות ארה"ב הפתוחה; נבחרת הכדורגל זכתה לפני שנתיים באליפות אירופה לנבחרות ובשנה שעברה עשתה זאת גם נבחרת הכדורסל; אלברטו קונטאדור מנסה בימים אלה להגן על תוארו כמנצח הטור דה פראנס והינו אחד הרוכבים הבודדים בהיסטוריה אשר זכו בשלושת הטורים הגדולים; באולימפיאדה האחרונה זכתה המשלחת הספרדית בלא פחות מ-18 מדליות, מתוכן 5 זהב והיד עוד נטויה.
אינני יודע איך הם עושים זאת אבל מה שבטוח הם עושים זאת נכון - תוצאות ולא תירוצים!
אנחנו, שבתחום הספורט תמיד חסרים "גרוש ללירה", צריכים לגזור, לשמור וללמוד ממדינה שבעידן המודרני ותיקה מאתנו רק ב-17 שנה (ב-1931 קמה הרפובליקה הדמוקרטית של ספרד לאחר 439 שנות שלטון מלוכני חובק עולם).
כבר ב-1968 בוטל צו הגירוש ליהודי ספרד משנת 1492 - הגיע הזמן לתוצאות, לא תירוצים.

11 ביולי 2010

עורך דין לכל חייל

בעקבות מבצע 'עופרת יצוקה' ו'אירועי המשט', עלתה שוב לדיון האפשרות לזמן חיילים לעמוד בפני ועדת חקירה או לאפשר לגופים חיצוניים לצה"ל, ישראלים ובינלאומיים, לתחקר חיילים באופן ישיר.
יותר מהאפשרות שלוחם או מפקד, אשר יוצא להלחם בשליחות המדינה, יידרש לייצג את עצמו בפני גוף כזה או אחר, מצמרר אותי לחשוב שהסוגייה תעסיק את אותו לוחם בעת ביצוע המשימה.
במלחמה יש נפגעים, לרבות חפים מפשע. החייל לא בחר לצאת ולהילחם ולכן למדינה ששלחה אותו יש כלפיו אחריות. ברמה הרעיונית (אנא התמקדו בעניין ואל תתפסו להשוואה הפשטנית והלא מידתית בין חיי אדם לעוף בקארי), זה כמו שכאשר מלצר מפיל צלחת אל לה למסעדה שמעסיקה אותו לנקות את עלות המנה משכרו. אין בדברי משום לפתור אותנו הלוחמים והמפקדים מחינוך לערכים בלחימה ובכלל זה טוהר הנשק ובהקפדה עליהם, קטנה (לא אי אפשר לראות משחק בסלון של ערבים כי המבצע יצא בדיוק בזמן המונדיאל) כגדולה (פגיעה בחפים מפשע) בשדה הקרב. יחד עם זאת, למי שהדברים לא מספיק ברורים לו אומר שכמפקדים עלינו להיות מכוונים בידי שני דברים בלבד: עמידה במשימה והחזרת הלוחמים הביתה בשלום. המשימה חשובה יותר מחיינו שלנו וחיי חיילינו חשובים יותר מחייהם של חפים מפשע. צעדים משמעתיים כנגד לוחמים ומפקדים צריכים להינקט אך ורק בתוך הצבא ורק במקרה של חריגה ברורה מנורמות וערכים (דוגמת ביזה) או במקרה של רשלנות (בשונה מטעות בשיקול דעת).

http://www.hosem.org.il/n4/Testimony-of-a-British-Colonel-for-Israel-and-the-IDF

8 ביולי 2010

כבר לא מובן מאליו

לפני מספר שבועות קיבלתי הודעה ממשרד הרישוי שעלי לחדש את רישיון הנהיגה שלי. להפתעתי הסכום לתשלום שהופיע על השובר היה 10 ש"ח. כשביקשתי לברר מה פשר הדבר, התברר לי שהסכום כה סמלי כי הנני עונה להגדרה "משרת מילואים פעיל". באותו רגע ההרגשה הייתה ממש טובה ואפילו השווצתי בעניין בארוחת יום שישי.
זה ממש לא בגלל הכסף, כי אני ממש לא (!) מרגיש "פראייר" והרי הייתי ממשיך להגיע למילואים גם אם הייתי נדרש לשלם את מאות השקלים שהתרגלתי לשלם בעבור חידוש הרישיון, אבל היה נחמד לגלות שהמדינה שלנו מתחילה שלא לקחת כמובן מאליו את זה שאני ושאר משרתי המילואים עוזבים את הכל ומתייצבים תמיד, לעיתים משלמים מחיר בעבודה ונדרשים לעשות מועדי ב' ואף לחזור על קורסים באוניברסיטה וחותמים על כל מסמכי ההתנדבות אפילו בלי לקרוא מה כתוב בהם. פריצת הדרך המשמעותית בעיני של חוק המילואים היא בההכרה של החברה בכך שרק 45% מהנקראים לשירות צבאי נקלטים למערך המילואים ורק 10% נושאים בפועל בנטל. החוק מאפשר לראשונה להפלות אותנו לטובה. פחות משמעותי אם זה יבוא לידי ביטוי בהנחה על חידוש רישיון הנהיגה, בעדיפות בקבלה למעונות הסטודנטים, בנקודת זיכוי במס או בזוג כרטיסים לסרט.

ההיגיון לא נעצר בש.ג

השבוע יצא לי לאכול צהריים עם אמא שלי. לפני שהתחלנו לבלוע היא שאלה: "שמעת על הביזיון של החיילים בחברון...?! הם הולכים לחטוף חבל על הזמן..." וזרקה משהו על איזה ריקוד וסרט באינטרנט. האמת שלא שמעתי וישר חשבתי לעצמי: "בטח שוב הנחלאווים עושים לנו פאדיחות."
כשהגעתי למחשב הקשתי "חיילים בחברון" בגוגל ומייד קפצו מאות קישורים - מסתבר שסרטון באורך 1:50 דקות, בו נראים חיילים מפלוגת החוד של גדוד 50 של הנחל רוקדים לצלילי "שיר המקפלות" של ארץ נהדרת הועלה ליוטיוב אך הוסר בשעות הצהריים. הסרטון הועלה מחדש על-ידי גולשים אחרים וזכה לעשרות אלפי צפיות ומאות טוקבקים והוצג בכלי תקשורת ישראלים וזרים רבים. הסרטון לכשעצמו "גדול מהחיים" ולא יכלתי שלא לצחוק. הוא זכה לתגובות חיוביות (דוגמת "פרחים בקנה", "אתם גדולים" ושלל בקשות לא להעניש את החיילים) ושליליות (דוגמת "ביזיון", "קל לצחוק על הכיבוש כשאתה בצד המדכא" ודרישות להעמיד את החיילים לדין) כאחת.
כשחשבתי על העניין בעצמי, ניסיתי לבחון אותו ממספר זוייות (חברתית, פוליטית, צבאית) ולחשוב על הדברים מנקודת המבט של חייל, מפקד ואזרח. הגעתי למסקנה שאמנם הייתי שמח יותר אילו החיילים היו רוקדים ומצלמים בכניסה למוצב ולא בפעילות מבצעית וודאי שלא צריך להוסיף ריקוד לכל "נוהל קרב", אבל בסה"כ מדובר במעשה קונדס של חיילים בני 18 שחיפשו לשחרר קצת לחץ וללא ספק לא (!) עברו את גבול הטעם הטוב. הם היו עם ציוד לחימה מלא ובחרו במקום בו הסיכון יחסית נמוך. גם במבחן התוצאה לא קרה שום דבר ויש אפילו מי שטוענים שזה מסייע להסברה. קיוויתי שהמפקדים יעירו ללוחמים אבל לא יענישו אותם. למחרת קראתי בעיתון שצה"ל החליט שלא להעניש את החיילים - מסתבר לשמחתי שההיגיון לא נעצר בש.ג.
את מי שחושב קצת אחרת, אני מזמין לשישה חודשים ארוכים של תעסוקה מבצעית בעיר חברון שם ישמור בעמדה שעות אינספור, יאבטח את ההולכים למערת המכפלה בכל ערב שישי ובכל יום שבת, יסייר שעות ארוכות עם שכפ"ץ, קסדה אפוד ונשק לאורך הקסבה, יספוג קללות וגידופים ממתיישבים (ממש לא כולם - יש הרבה אנשים טובים) ועוד.

http://www.trand.co.il/index.php?option=com_hwdvideoshare&task=viewvideo&video_id=3218

29 ביוני 2010

ללכת שבי אחריו

לא הייתי רוצה לשבת על כסאו של ראש הממשלה, אשר נדרש להכריע בין שחרור מחבלים שדמם של מאות אזרחי ישראל על ידיהם לבין שחרורו של גלעד שליט . מחד, כאזרח אני שמח שממשלות ישראל הוכיחו לאויב שלמערכת הפוליטית ולעם ישראל יש כוח עמידה ויכולת להתמודד עם לחץ ציבורי רב, ולא ניתן לכופף אותן בקלות באמצעות חטיפת חיילים ואזרחים. יחד עם זאת, גלעד שליט נמק בשבי החמאס כבר למעלה מ-4 שנים!!! כל חייל אשר יוצא למלחמה בשם המדינה חייב לדעת שהמדינה תעשה הכל (!) כדי להחזיר אותו הבייתה במקרה שייפול בשבי או להביא את גופתו לקבר ישראל במקרה שחלילה ייהרג. אוי לנו אם תיווצר זילות לערכים כמו "לא משאירים פצועים בשטח" ופדיון שבויים. אינני מקבל את האמירות הדמגוגיות לפיהן שחרור מחבלים יביא בהכרח להרג של מאות ישראלים שכן מרבית מהמחבלים ממילא יוצאים לחופשי אחרי ריצוי עונשם, אז או שישפטו אותם ל-4 מאסרי עולם ושלא יראו יותר אור יום או שיפסיקו לבלבל את המוח. מערכת הביטחון צריכה ויודעת להתמודד עם שחרורם של מחבלים נוספים לתוך השטח והרי לכל אחד שנעצר ממילא קם מחליף "מקצועי" ושונא ישראל לא פחות מקודמו. מטוטלת יכולתה המבצעית של תשתית הטרור חיה ונושמת כל הזמן עד אשר מגיע מבצע כ"חומת מגן" ו"עופרת יצוקה" ולוקח אותה מספר צעדים לאחור עד לפעם הבאה. גלעד שליט צריך לחזור הבייתה ויפה שעה אחת קודם. המחיר על הישארותו בשבי גדול מ"כל מחיר" אחר שנשלם.

11 ביוני 2010

ואז הגיעה שנת 2010

השמועות אומרות שהייתי לראשונה בבלומפילד איפשהו סביב גיל 4 אולם המשחק הראשון שאני זוכר הוא חצי גמר הגביע נגד מכבי נתניה ב-87 שהיה דווקא באיצטדיון רמת-גן.
הייתי אז בן 7, הגענו לאיצטדיון בכמה דקות איחור וכבר היה 1-0 לנתניה. הפועל השוותה והמשחק נכנס להערכה ואחריו פנדלים. הפועל  ניצחה ומאז אני "אדום בנשמה"!!!
כמה שבועות אחרי כבר קיבלתי שיעור לאוהד הפועל מתחיל כשהפסדנו למכבי בגמר 1-2 מצמד של בני טבק.
אחרי העשור הגדול של שנות ה-80, בו לקחה הפועל 3 אליפויות ו-2 גביעים, ידענו עליות ומורדות רבות ובינהן כמה רגעי שפל צרופי דיכאון (רק הפועל הרי מסוגלת לקחת אליפות ובשנה לאחר מכן לרדת ליגה) אין ספור רגעים של "כמעט" ולצידם רגעי שיא של התרוממות רוח. היינו בהפסדים למכבי שעריים (For God sake) וכשבית-שאן למדה לקשור שרוכים. היינו שם כשבלילי וטועמה פירקו את מכבי בדרבי הגדול ביותר של חיי, בדאבל המדהים של 2000 וכמובן במסע המופלא (!) באירופה כשלונדון הפכה ליפו.
והייתה כמובן גם הפועל כדורסל, שהשבוע אנחנו חוגגים את הקמתה מחדש ועלייתה לליגה הלאומית. העובדה שכל שנות ילדותי ונעוריי היינו בצילה של מכבי לא מנעה מאבא לקחת אותי באופן קבוע בכל יום ראשון אחת לשבועיים לאכול חומוס אסלי זריז אצל שמיל (דיזנגוף פינת הירקון) ומיד לאחריו לראות את הפועל באוסישקין המיוזע שילדיי לא יזכו לראות. היינו שם בסדרות הגדולות נגד מכבי והפועל ירושלים, שעד היום אני כוסס ציפורניים בגללן, ראינו את דניס וויליאמס מלהטט, את דייויד "השריף" ת'רדקיל נועל את המגרש וכמובן בגביע ההיסטורי שהניף שמעון אמסלם ב-93.
עם השנים פיתחתי אמונות תפלות שנבדקו מדעית. אם יש השבוע משחק מכריע לדוגמא, עדיף שמכבי לא תפסיד בשבת כי הרי אלוהים לא יורד אל העם יותר מפעם בשבוע.
ואז הגיעה שנת 2010, בה נשברו כל החוקים וההיסטוריה נכתבה מחדש: לא רק שהקבוצה האפורה והלוזרית עליה גדלתי לקחה דאבל (!) בטדי, היא שיחקה כדורגל הרואי, שכמוהו עוד לא נראה בארץ, וכבשה הכי הרבה שערים. היא סיימה במקום הראשון בשלב הבתים של הליגה האירופית והביסה מועדונים גדולים ומפוארים. האמונה התפלה שלי עמדה למבחן שבוע אחר שבוע וכשלה. כמי שהתרגל לחיות עם האכזבה ראיתי את הפועל מפסידה רק פעם אחת (!) בודדת בכל העונה וזה כמובן הזמן והמקום להזכיר שמאזן הדרבים בכל הזמנים התהפך לטובתינו. השיא היה שהפועל שלי חרגה ממנהגה והופיעה ל-Money Time בחיפה ובירושלים ונלחמה עד אשר ננעץ כדור ברשת, גם כשאני כבר בקושי האמנתי שיש סיכוי (כדורגל משחקים 90 דקות אבל כבר דקה 92).
לפני סיום עליי להזכיר בבוז את מכבי אשר פתחה רגליים בחיפה (אין לי בעיה עם התוצאה אלא עם הדרך – המשיכו למשפט הבא) ושבוע לאחר מכן בדרבי נלחמה על חייה (מי ייתן וסופה יהיה כזו של האחרונה אשר נהגה כך הלא היא הפועל בית שאן) ומאידך את בני יהודה ובית"ר ירושלים אשר לעולם ייזכרו כמי שהרימו את נס הספורטיביות של הכדורגל הישראלי (כאמור גם בית"ר הפסידה בחיפה אבל באה לשחק כדורגל). כשחשבתי שכבר ראיתי הכל ואפשר להתחיל את עונת המלפפונים ולהתכונן למונדיאל בנחת, הגיע עודד קטש, הצהוב היחיד שחיבבתי בחיי, הראה לשמעון מאיפה משתין הדג והפך את השנה הזו למושלמת באמת. אסיים במשפט מענג המופנה לכל אוהדי מכבי אשר הוציאו גרונם בסיום הדרבי האחרון של העונה ("אין אליפות להפועל....")

הפועל תל-אביב אלופת המדינה לשנת 2009-2010 *

* וגם מחזיקת הגביע







9 ביוני 2010

טעם של עוד


נמסטה חברים,
לפני נסיעתנו להודו לא כל-כך ידעתי למה לצפות.
יש המון המון מידע – עשרות חברים שהיו, מאות ספרים, אלפי אתרים ופורומים ועדיין אין לך מושג איך זה באמת יהיה.
היות וחלק נכבד מהטיול שלנו (שלי ושל אשתי שתחיה) תכננתי על בסיס המידע ברשת, חשבתי שמן הראוי לחלוק עימכם את הרשמים והטיפים שצברנו בחמישה שבועות של כייף אמיתי, בתקווה שזה יעזור גם לכם.
תחילה, אציין שאנחנו זוג נשוי בני 30, אוהבים מאוד לטייל בארץ ובחו"ל ולא מעשנים. אני אומר זאת כדי שתוכלו לקבל מושג כלשהו על הפריזמה דרכה אני מתאר את הדברים ולהחליט אם זה מתאים גם לכם. גם אם התשובה היא כן!!! אני ממש ממליץ לכם להטיל ספק (אפילו קטן) בכל מה שאני, או כל אחד אחר (כולל Lonely Planet או חבר שהיה כבר 7 פעמים בהודו) אומר כי כל אחד רואה את הדברים אחרת, דבר שנכון תמיד אבל בעיקר, בהודו. טיילנו בספטמבר-אוקטובר 2009

1. רשמים וטיפים כלליים

• הודו היא מדינת עולם שלישי שהמערב מתערבב בה בהדרגה. מצד אחד ישנם נמלי תעופה מודרניים (דלהי Domestic), אינטרנט, סלולארי לכל נהג ריקשה והם מעצמת הייטק, ומצד שני יש עוני מטורף, תשתיות רעועות, פרימיטיביות ולכלוך.
אומרים שהאנשים שהיו (ממליץ לקחת את הערותיהם והמלצותיהם המתוחכמות של מי שאפילו לא ביקרו בהודו בעירבון מוגבל עד ביטול) בהודו מתחלקים לשתי קבוצות: אלו שברחו כל עוד נפשם בם ולא יחזרו לעולם ואלו שרק מחכים לפעם הבאה(כמובן שיש גם כאלה איפשהו באמצע). אני ללא ספק נמנה עם הקבוצה השנייה. אם תשאלו אותי למה?! אענה שמעבר לנופים המדהימים ולהיותה של הודו מדינה קסומה ומעניינת, אני חושב שזה בגלל החמימות (אני לא! מתכוון לחום והלחות) והפשטות שלה. אתה מגיע למקום חדש ואחרי כמה שעות אתה מרגיש בבית, נינוח, מבין איך העסק עובד (בלי קשר לכך שיש הרבה ישראלים ושלטים בעברית).
הטיול בהודו שונה מאוד מהרבה מקומות ונתקלים במראות, ריחות ורעש שלא תמיד אנחנו רגילים אליהם (כמו שאומרים: "הודו נופלת לך על כל החושים...").
גם כאן, זה מאוד אישי - אני התכוננתי לחוויה יותר קשה מזו שהייתה בפועל (היו דברים לא סימפטיים אבל פחות נורא ממה שחשבתי) אבל אשתי סבלה לעיתים יותר תכופות (כשחזרנו בסוף הטיול לדלהי העתיקה אחרי נסיעה ארוכה היא פרצה בבכי וביקשה שנעלה מייד על ריקשה למקום אחר).
• ככלל (אני אומר ככלל כי נתקלנו בהרבה הודים הגונים, אמינים ומקסימים שעל חלקם אמליץ בהמשך), ההודים העוסקים בתחום התיירות והסובב אותו (לינה, נסיעות, מזון, מסחר...) אינם אנשים ישרים (פחות משנה כרגע אם זה בגלל התנהגות התיירים לאורך השנים או שזה חלק מהתרבות). אל תופתעו אם בכניסה למלון תשמעו משפט בסגנון: "בד"כ זה 1200, בשבילכם 700..." ובסוף תסגרו על 350, או שתשלמו על כרטיס לאוטובוס ואז לפתע יבקשו תוספת גם עבור התיק, או שתשאלו את הכרטיסן ב-local bus, כמה עולה הנסיעה והוא יגיד 250 ואחרי שעשיתם בירור קצר כי זה נשמע לא הגיוני תגלו שזה עולה 85 ועוד אי אילו סיפורים... אם אתם לא רוצים לתת טיפ אל תיתנו שיעזרו לכם עם התיק וסרבו בנימוס לכל שירות אחר שמשהו מציע מבלי שביקשתם (שום שירות בהודו לא ניתן חינם). פשוט תגייסו את החוש הישראלי החשדן ומה שלא מסתדר לכם תבדקו והכל יהיה בסדר (רק אל תיכנסו לפאניקה). מאידך חשוב לזכור שטיפ בהודו זה חלק מהתרבות ולא צריך לקחת את האגרסיביות שלהם באופן אישי. בנוסף, לא תמיד חייבים להתמקח עד הרופי האחרון כי גם אם נדפקתם קצת זה גרושים ובשבילם זו פרנסה.
• זמן הודו – בניגוד למה שאמרו יודעי דבר בארץ, הופתעתי לטובה. הארוחות מגיעות בזמן סביר, כל האוטובוסים והרכבות שלקחנו יצאו פחות או יותר בזמן וכשהזמנו מוניות הן הגיעו בזמן.
• גמישות וזרימה – דגש נוסף שהייתי רוצה לתת לכם, גם לתכנון וגם לטיול עצמו, הוא להיות גמישים ו"לזרום". לא רק בגלל שעישנתם משהו, אלא מפני שאם תנסו לתכנן הכל בימים ושעות כמו בטיול לגרמניה או ארה"ב זה פשוט לא (!) יעבוד, כי כפי שכבר אמרו רבים וטובים ממני הודו מלאה בהפתעות.
אתם יכולים לסגור הכל לקראת יציאה לטרק אבל פתאום יהיה גשם מטורף למשך שבוע למרות שזו כבר לא עונת המונסונים, או להיות על האוטובוס ליעד הבא ופתאום הכביש ייסגר ליומיים בגלל מפולת בוץ ועוד 1001 המצאות. הנסיעות והמעברים, לרבות לנקודות היציאה לטרקים והחזרה מהם, לוקחים זמן. זה לא אומר שאי אפשר לתכנן בגדול, לקרוא ולראות מה מעניין אתכם אבל חשוב לזרום ולא לרוץ אחרי הזנב - איפה שכיף וטוב תישארו ואיפה שפחות תעזבו ומה שלא תספיקו יחכה לפעם הבאה (תמיד יהיה עוד משהו שרציתם להספיק ולא יצא).
• Lonely Planet, לקחת או לא?! – למרות שהספר די גדול וכבד, לנו היה נוח שיש לנו עותק משלנו עם כל הסימונים, הטיפים שאספנו, הכתובות וכל' ונעזרנו בו לא מעט. אבל, אם אתם צריכים לוותר על משהו כדי לחסוך מקום ולהוריד משקל זו בהחלט אופציה טובה, כי הספר קיים באנגלית כמעט בכל גסטהאוס, סוכנות נסיעות ומסעדה ובחלקם גם בעברית. כמובן שניתן גם להשאיל מהישראלים הרבים שמסביב. בין אם החלטתם לקחת ובין אם לא, כאמור קחו הכל בעירבון מוגבל ובדקו בעצמיכם גם את ההמלצות החמות ביותר.
• כסף ועלויות – בימים אלה 1$=47-48 רופי.
ממליץ בחום לקחת המחאות נוסעים כי זה מאוד נוח ואפשר להחליף בכל מקום וגם כרטיס אשראי לגיבוי.
עלות ארוחה מלאה לאדם – 100-150 ר'
לינה – 150-400 ר' לחדר זוגי
גליל נייר טואלט - 20-40 ר'
בקבוק מים – 15-40 ר'
כביסה – 50 ר' ל-ק"ג (10-30 ר' לפריט)
טרק – 50$ ליום כולל הכל.
עלות ממוצעת לחודש לטיול תרמילאים לא כולל קניות - 500-700$, תלוי כמובן במספר הקורסים שעושים(יוגה/מדיטציה/בודהיזם/ספורט אתגרי/מסאג'...), רמת החיים (איכות הגסטהאוסים, האם נוסעים ב-local bus/tourist bus/רכבת/ג'יפ/מונית או טיסה), כמות הטרקים וכל'.
• ציוד, מה לקחת?! – עקרונית, אפשר ליסוע להודו בלי כלום ולהסתדר מצוין כי אפשר למצוא הכל מן המערב (כן, גם נייר טואלט) והדילמה היא כמו תמיד בין משקל לנוחות. למרות שכאמור ניתן בסופו של דבר למצוא הכל,האיכות, בעיקר בציוד, פחות טובה מאשר בארץ או בארה"ב ולכן אני ממליץ לא לוותר על תיק טוב, נעליים נוחות וביגוד חם (בעיקר למי שמתכוון להגיע למקומות הקרים כמו לדאק). בנוסף כמובן קפקפים, ספר, אלתוש ומוסיקה כדי להימלט לפעמים לפינה שקטה או כנגד תינוק בכיין ברכבת (לחילופין אפשר לקחת אטמים).
• אוכל – למרות החששות הרבים, אני שמח לומר שבחמישה שבועות בהודו, גם אני וגם אשתי לא קיבלנו אפילו קלקול קיבה אחד ואכלנו כמעט הכל (אוכל מקומי, אוכל מערבי, גבינה, ירקות מבושלים, סלט, פיצה, פסטה, ביצים, עוף, כבש בקיצור באמת כמעט הכל). ללא ספק המזל שיחק לטובתנו (יצא לנו לבלות יומיים בבי"ח עם חבר שהתקלקלה לו הבטן) אבל לא רק. לפחות בהתחלה הקיבה בהחלט ערנית (תה, אורז, טוסט ושום) וחשוב מאוד לא לפחד יותר מידי, פשוט לקחת את זה באיזי ולהעלות בהדרגה את מורכבות האוכל כדי לתת לגוף להתרגל, לבחור מקומות היגייניים ככל שניתן ושיש בהם תחלופת אנשים גדולה ולהקפיד לשטוף ידיים. האוכל מאוד שמן, ובאשר לחריף, אין מה לדאוג אם אשכנזי כמוני שמסתפק בטבסקו עבר זאת בשלום. באשר למים חשוב מאוד לשתות ולצחצח שיניים רק (!) עם מים מינרליים (גם ההודים ממעמד הביניים לא שותים מהברז). את הצ'אי הכי טוב בטיול (ניסיתי די הרבה) שתיתי ברכבת שזו אגב חוויה (בחלקה טובה ובחלקה פחות) שאני לא מרשה לאף אחד מכם לפספס (אסתכן ואומר שמי שלא נסע ברכבת בהודו לא היה בהודו), כדאי לנסות את האוכל המקומי בכל מקום כי הוא מאוד שונה מאזור לאזור ואפשר מידי פעם לקחת סיכון קצת פחות מחושב כדי לטעום משהו מעניין.
על מסעדות מומלצות במקומות השונים בהן ביקרנו אכתוב בהמשך.
• רפואה ובריאות – לקחנו תיק תרופות ועזרה ראשונה די מכובד שלשמחתי לא עשינו בו שימוש והוא חזר כמעט בשלמותו, אבל גם בדיעבד (למרות שבערים הגדולות ניתן להשיג תרופות רבות בבתי המרקחת) לא הייתי מוותר על אף אחת מהתרופות (בטח אחרי שראיתי איך נראה בי"ח מקומי). באשר לעירנות הקיבה, מעבר לתה והשום עליהם המלצתי בסעיף הקודם, אפשר לקנות בבתי המרקחת בהודו תרופה טבעית נהדרת (טבליות ג'ל בצבע ירוק) לשימוש על-פי הצורך שפותרת את בעיית "מכונת הכביסה" בבטן וטובה גם לבחילה. באשר למחלת גבהים, אנחנו לא לקחנו אורמוקס למרות שהיה איתנו (הגענו ללה בטיסה ועלינו אח"כ לגובה של 5500) ולמעט קצת כאב ראש ועייפות הכל עבר בשלום. גם כאן כמו עם האוכל, אני ממליץ לקחת את זה באיזי, לעלות בהדרגה, להקשיב לגוף ולתת לו להסתגל לפני שמתאמצים ולשתות הרבה מים. מסביבנו היו חברים רבים, שחלקם לקחו כדורים וחלקם לא, חלקם הגיעו בטיסה וחלקם באוטובוס שהרגישו מאוד רע שכן זה מאוד אישי ושונה מאדם לאדם.
• ביטחון – התחושה בטיול בהודו מאוד נוחה ובטוחה (שונה מאוד מהתחושה בדרום אמריקה למשל), כמו בכל טיול בחו"ל, חשוב להיות זהירים וחשדנים ולהקפיד על הכללים. באשר למקומות המועדים כגון פרוואטי וקשמיר חשוב לבדוק את המצב וההנחיות לפני שנוסעים.
• ככלל אני ממליץ תמיד לישון קצת מחוץ למרכז העניינים הרועש ועמוס יותר בד"כ (מרחק הליכה או נסיעה קצרה בריקשה).
בלה זה יהיה בכפרצ'נגספה, במנאלי זה יהיה בואשישט, בדרהאמסלה בבהגסו או בדרהמקוט וברישיקש בגדה העליונה.
על מלונות וגסטהאוסים מומלצים במקומות בהם ביקרנו אכתוב בהמשך.
אין (!) שום סיבה להיסחב עם שק שינה, שני סדינים זוגיים הם פתרון טוב לזוג, כדאי לקחת גם ציפיות לכריות.

עתה אתן קצת המלצות לפי מקומות – לא אחזור על דברים שחוזרים על עצמם בכל האתרים והפורומים זה לא אומר שאני לא מסכים.

2. לדאק
• העיר לה מאוד נעימה ורחוקה תרתי משמע מהחום וההמולה בערים האחרות.
• כדאי ליסוע לעמק נוברה (יום הלוך יום חזור) שהוא מאוד יפה – אפשר בהחלט להסתפק בהגעה עד דיסקיט ולוותר על פנאמיק שהוא רחוק ואין בו שום דבר מיוחד (המפל מבאס).
• חברים המליצו מאוד ליסוע מלה גם לפנגונג (5 ש') ולעלות לצפות באגם בזריחה – אנחנו לא הספקנו.
• ממליץ על גסטהאוס Chow בסוף השביל שמימין לבית היהודי – נוף יפה ומשפחה מקסימה.
• ממליץ מאוד על סוכנות נסיעות Summit בלה – מחירים הוגנים ושירות טוב.

3. מנאלי
• הדרך מלה מדהימה ונחשבת לאחת הדרכים היפות באסיה. כדאי ליסוע דרך אגם טסומרירי - מאוד יפה (כינרת קטנה עם פסגות מושלגות מסביב) שימו לב שהנהג לא מתעצל להמשיך עד לאגם הרחוק יותר ועוצר באגם הראשון. אם נוסעים לטסומרירי אפשר לוותר על טסוקר.
• בואשישט יש פחות ישראלים ויותר שקט ונעים מאולד מנאלי – ממליץ לישון כאן.
• Café freedom בואשישט– נחמד, נוף יפה ואוכל טוב.
• Rainbow Café בואשישט – במרפסת מעל המרחצאות, ארוחת בוקר טובה.
• כדאי לבקר במפלים בואשישט – מקסים.
• מסעדה על גג מלון Bashoo בואשישט – אוכל טוב, נוף יפה, שולחן סנוקר ומסך ענק עליו מוקרן סרט טוב כל ערב. אחלה מקום להעביר בו יום גשום בכיף.
• כדאי לעשות טיול ביער מאולד לניו-מנאלי – לעלות למקדש ולרדת ברגל.
• מנאלי היא המקום לטרקים וטיפוס – לנו לא יצא בגלל גשם בלתי פוסק אבל עשינו הרבה שיעורי בית ונראה מדהים.

4. דרהאמסלה
• בהחלט אחד מהמקומות הכיפיים – אנחנו היינו רק במקלאוד, בהגסו ודרמקוט ולא בדרהאמסלה עצמה ולמזלנו נפלנו על שבוע לא גשום במיוחד.
• למי שמחפש קורס יוגה - ממליץ על Himalayan Ayenger Yoga Center (בין באהגסו לדרמקוט) בו ניתן לעשות קורס בסיסי בן 5 ימים, המקום מאוד יפה (ניתן גם ללון בחדר יחיד/זוגי), הגישה שונה ממקומות אחרים אבל לא זול.
• למי שחייב קפה נורמאלי, ממליץ על coffee talk ב-Temple Rd – יותר טעים מ-Moonpeak Espresso ולרוב פחות יקר.
• חברים רבים המליצו על הגסטהאוס Skypie בבהאגסו – אנחנו התפנקנו במלון בהאגסו הייטס.
• לאוהבי מדיטציה – נפתח מרכז חדש של OSHO במרכז בהאגסו בו ניתן לתרגל ולהתייעץ.
• מי שמעוניין במסאז' מפרק או בטיפול בבעיות גב/צוואר/כתפיים ממליץ מאוד על Dr Gonpo Kyi שהיא מקסימה ממש ומטפלת במסאז', דיקור, כוסות רוח ושלל טכניקות מסורתיות (יש לי את הכתובת והטלפון למי שמעוניין).

5. רישיקש
• עיר כייפית ומיוחדת שמתוך חמישה שבועות היינו בה כמעט שבוע.
• למגיעים מדרהאמסלה, רכבת זו אופציה טובה ודי נוחה.
• ממליץ לצפות בטקס הפוג'ה בשקיעה – קצת ארוך אבל מיוחד ומעניין (פעם אחת הספיקה לנו ).
• למי שלא עשה ראפטינג בצפון או בנפאל, כדאי להשלים זאת כאן – ממליץ מאוד (!) על הסוכנות Red Chilly שהם קצת יותר יקרים אבל מאוד מקצועיים ומקפידים על הבטיחות הרבה יותר מאחרים (כמות האנשים בכל סירה, קיאק מלווה לכל סירה...). למי שבוחר במסלול חד-יומי כדאי לעשות את הארוך יותר(36 ק"מ).
• אשראם מאהרישי, לא לפספס, למרות שנטוש ומוזנח יש בו אווירה קסומה ומיוחדת.
• מסעדות – אואסיס(במעלה הרחוב בגדה הגבוהה) וטולסי(אוכל בסדר אבל מוסיקה מעולה ואווירה טובה בעיקר בערב).
• מפלים – כדאי לברוח מהרעש ולעשות לכאן טיול ברגל, הדרך מאוד יפה והמפל כייפי (למי שסחב להודו פק"ל קפה זו ההזדמנות מצוינת להשתמש בו).

6. מאסורי
• עיירה תיירותית שקטה ונחמדה שכיף לברוח אליה ללילה או שניים מהחום של דלהי ורישיקש (לוקחים אוטובוס מקומי לדרה-דון ואוטובוס מקומי למאסורי סה"כ 3 שעות נסיעה מרישיקש).
• כדאי ללכת ב-Camel's back road ולעלות ל-Lounder.
• ממליץ על מסעדת Clock Tower Caffe ליד השעון – לא זול במונחים של הודו אבל עם נוף מקסים, שירות מעולה ופיצה מצוינת.

7. אגרה
• בנסיעה ברכבת בוקר מדלהי וחזרה בערב בהחלט ניתן למצות את הביקור בעיר (קצת מעייף אבל מאוד נוח ויעיל).
• אני ממליץ מאוד מאוד על מדריך מקסים בשם KHAN, מצחיק, נחמד ודובר אנגלית טובה וברורה אותו ניתן לשכור יחד עם נהג מונית לכל היום ב-550 רופי.
יאסוף אתכם מתחנת הרכבת ויחזיר אתכם, וייקח אתכם לכל האתרים החשובים והמעניינים ולמסעדות בליווי הסברים וסיפורים מצחיקים וגם יחסוך מכם את כל הקומבינות.
בדרך הוא יעבור ב-2-3 בתי עסק כדי לעשות עוד כמה לירות (הוא והנהג מקבלים 50 רופי לכל עצירה עם תיירים ללא קשר אם קניתם או לא) אם זה יפריע לכם פשוט תבקשו שלא יעצור – אותנו הוא דווקא לקח למקומות מעניינים (חנות לשטיחים בעבודת יד ובית מלאכה מקסים לכלים ורהיטים מאבן) וכשנמאס לנו ביקשנו שיפסיק והא כיבד את זה.
ניתן לתאם איתו מראש בטלפון 09219701516 – הוא ישמח לשמוע שאתם מישראל.
• לא יכלתי להגדיר את הטאג' מאהל טוב יותר מהספר: "גם אם תבואו עם ציפיות גבוהות לא תתאכזבו..."
• כדאי לבקר גם בבייבי טאג' ובג מהטאב באגן כדי לראות את הטאג' מאחור.

8. דלהי
• המילים המתאימות ביותר שמצאתי לומר עליה הן: "נאמר כבר הכל..." כי באמת יש המון מידע בכל ספר ובכל אתר...
ובכל זאת, אוסיף כמה דברים קטנים:
ראשית, אל תשארו רק במיין באזאר כי יש לא מעט מה לראות. למרות שישנו שם לילה או שניים, מעבר להתרשמות, תחנת מעבר, לומר ש"היינו" ואולי קצת קניות אני לא חושב שיש מה לחפש שם יותר מידי.
באשר לגועל נפש והמראות הקשים, אני אישית ציפיתי לחוויה כבדה יותר אז לא ממש לקחתי את זה קשה אבל זה מאוד אישי.
כמו כן, אם מזדמן לכם להכיר משהו מקומי ממעמד הביניים ומעלה, מומלץ מאוד לבלות איתו כמה שעות ולשבת איתו לארוחה ושיחה במקום "מיוחד" שהוא יבחר כי ככה מכירים פשוט הודו אחרת לגמרי.
אנחנו יצרנו קשר כבר מהארץ עם חבר של קרוב משפחה ונפגשנו איתו לארוחה שהייתה פשוט חוויה!
דבר אחרון, לא כ"כ מומלץ להגיע לאיזור העיר העתיקה בערב – חוויה לא ממש נעימה

תבלו!
שאולי