השמועות אומרות שהייתי לראשונה בבלומפילד איפשהו סביב גיל 4 אולם המשחק הראשון שאני זוכר הוא חצי גמר הגביע נגד מכבי נתניה ב-87 שהיה דווקא באיצטדיון רמת-גן.
(1).jpg)
הייתי אז בן 7, הגענו לאיצטדיון בכמה דקות איחור וכבר היה 1-0 לנתניה. הפועל השוותה והמשחק נכנס להערכה ואחריו פנדלים. הפועל ניצחה ומאז אני "אדום בנשמה"!!!כמה שבועות אחרי כבר קיבלתי שיעור לאוהד הפועל מתחיל כשהפסדנו למכבי בגמר 1-2 מצמד של בני טבק.
אחרי העשור הגדול של שנות ה-80, בו לקחה הפועל 3 אליפויות ו-2 גביעים, ידענו עליות ומורדות רבות ובינהן כמה רגעי שפל צרופי דיכאון (רק הפועל הרי מסוגלת לקחת אליפות ובשנה לאחר מכן לרדת ליגה) אין ספור רגעים של "כמעט" ולצידם רגעי שיא של התרוממות רוח. היינו בהפסדים למכבי שעריים (For God sake) וכשבית-שאן למדה לקשור שרוכים. היינו שם כשבלילי וטועמה פירקו את מכבי בדרבי הגדול ביותר של חיי, בדאבל המדהים של 2000 וכמובן במסע המופלא (!) באירופה כשלונדון הפכה ליפו.
והייתה כמובן גם הפועל כדורסל, שהשבוע אנחנו חוגגים את הקמתה מחדש ועלייתה לליגה הלאומית. העובדה שכל שנות ילדותי ונעוריי היינו בצילה של מכבי לא מנעה מאבא לקחת אותי באופן קבוע בכל יום ראשון אחת לשבועיים לאכול חומוס אסלי זריז אצל שמיל (דיזנגוף פינת הירקון) ומיד לאחריו לראות את הפועל באוסישקין המיוזע שילדיי לא יזכו לראות. היינו שם בסדרות הגדולות נגד מכבי והפועל ירושלים, שעד היום אני כוסס ציפורניים בגללן, ראינו את דניס וויליאמס מלהטט, את דייויד "השריף" ת'רדקיל נועל את המגרש וכמובן בגביע ההיסטורי שהניף שמעון אמסלם ב-93.
עם השנים פיתחתי אמונות תפלות שנבדקו מדעית. אם יש השבוע משחק מכריע לדוגמא, עדיף שמכבי לא תפסיד בשבת כי הרי אלוהים לא יורד אל העם יותר מפעם בשבוע.
ואז הגיעה שנת 2010, בה נשברו כל החוקים וההיסטוריה נכתבה מחדש: לא רק שהקבוצה האפורה והלוזרית עליה גדלתי לקחה דאבל (!) בטדי, היא שיחקה כדורגל הרואי, שכמוהו עוד לא נראה בארץ, וכבשה הכי הרבה שערים. היא סיימה במקום הראשון בשלב הבתים של הליגה האירופית והביסה מועדונים גדולים ומפוארים. האמונה התפלה שלי עמדה למבחן שבוע אחר שבוע וכשלה. כמי שהתרגל לחיות עם האכזבה ראיתי את הפועל מפסידה רק פעם אחת (!) בודדת בכל העונה וזה כמובן הזמן והמקום להזכיר שמאזן הדרבים בכל הזמנים התהפך לטובתינו. השיא היה שהפועל שלי חרגה ממנהגה והופיעה ל-Money Time בחיפה ובירושלים ונלחמה עד אשר ננעץ כדור ברשת, גם כשאני כבר בקושי האמנתי שיש סיכוי (כדורגל משחקים 90 דקות אבל כבר דקה 92).
לפני סיום עליי להזכיר בבוז את מכבי אשר פתחה רגליים בחיפה (אין לי בעיה עם התוצאה אלא עם הדרך – המשיכו למשפט הבא) ושבוע לאחר מכן בדרבי נלחמה על חייה (מי ייתן וסופה יהיה כזו של האחרונה אשר נהגה כך הלא היא הפועל בית שאן) ומאידך את בני יהודה ובית"ר ירושלים אשר לעולם ייזכרו כמי שהרימו את נס הספורטיביות של הכדורגל הישראלי (כאמור גם בית"ר הפסידה בחיפה אבל באה לשחק כדורגל). כשחשבתי שכבר ראיתי הכל ואפשר להתחיל את עונת המלפפונים ולהתכונן למונדיאל בנחת, הגיע עודד קטש, הצהוב היחיד שחיבבתי בחיי, הראה לשמעון מאיפה משתין הדג והפך את השנה הזו למושלמת באמת. אסיים במשפט מענג המופנה לכל אוהדי מכבי אשר הוציאו גרונם בסיום הדרבי האחרון של העונה ("אין אליפות להפועל....")
הפועל תל-אביב אלופת המדינה לשנת 2009-2010 *
* וגם מחזיקת הגביע
הייתי אז בן 7, הגענו לאיצטדיון בכמה דקות איחור וכבר היה 1-0 לנתניה. הפועל השוותה והמשחק נכנס להערכה ואחריו פנדלים. הפועל ניצחה ומאז אני "אדום בנשמה"!!!אחרי העשור הגדול של שנות ה-80, בו לקחה הפועל 3 אליפויות ו-2 גביעים, ידענו עליות ומורדות רבות ובינהן כמה רגעי שפל צרופי דיכאון (רק הפועל הרי מסוגלת לקחת אליפות ובשנה לאחר מכן לרדת ליגה) אין ספור רגעים של "כמעט" ולצידם רגעי שיא של התרוממות רוח. היינו בהפסדים למכבי שעריים (For God sake) וכשבית-שאן למדה לקשור שרוכים. היינו שם כשבלילי וטועמה פירקו את מכבי בדרבי הגדול ביותר של חיי, בדאבל המדהים של 2000 וכמובן במסע המופלא (!) באירופה כשלונדון הפכה ליפו.
והייתה כמובן גם הפועל כדורסל, שהשבוע אנחנו חוגגים את הקמתה מחדש ועלייתה לליגה הלאומית. העובדה שכל שנות ילדותי ונעוריי היינו בצילה של מכבי לא מנעה מאבא לקחת אותי באופן קבוע בכל יום ראשון אחת לשבועיים לאכול חומוס אסלי זריז אצל שמיל (דיזנגוף פינת הירקון) ומיד לאחריו לראות את הפועל באוסישקין המיוזע שילדיי לא יזכו לראות. היינו שם בסדרות הגדולות נגד מכבי והפועל ירושלים, שעד היום אני כוסס ציפורניים בגללן, ראינו את דניס וויליאמס מלהטט, את דייויד "השריף" ת'רדקיל נועל את המגרש וכמובן בגביע ההיסטורי שהניף שמעון אמסלם ב-93.
עם השנים פיתחתי אמונות תפלות שנבדקו מדעית. אם יש השבוע משחק מכריע לדוגמא, עדיף שמכבי לא תפסיד בשבת כי הרי אלוהים לא יורד אל העם יותר מפעם בשבוע.
ואז הגיעה שנת 2010, בה נשברו כל החוקים וההיסטוריה נכתבה מחדש: לא רק שהקבוצה האפורה והלוזרית עליה גדלתי לקחה דאבל (!) בטדי, היא שיחקה כדורגל הרואי, שכמוהו עוד לא נראה בארץ, וכבשה הכי הרבה שערים. היא סיימה במקום הראשון בשלב הבתים של הליגה האירופית והביסה מועדונים גדולים ומפוארים. האמונה התפלה שלי עמדה למבחן שבוע אחר שבוע וכשלה. כמי שהתרגל לחיות עם האכזבה ראיתי את הפועל מפסידה רק פעם אחת (!) בודדת בכל העונה וזה כמובן הזמן והמקום להזכיר שמאזן הדרבים בכל הזמנים התהפך לטובתינו. השיא היה שהפועל שלי חרגה ממנהגה והופיעה ל-Money Time בחיפה ובירושלים ונלחמה עד אשר ננעץ כדור ברשת, גם כשאני כבר בקושי האמנתי שיש סיכוי (כדורגל משחקים 90 דקות אבל כבר דקה 92).
לפני סיום עליי להזכיר בבוז את מכבי אשר פתחה רגליים בחיפה (אין לי בעיה עם התוצאה אלא עם הדרך – המשיכו למשפט הבא) ושבוע לאחר מכן בדרבי נלחמה על חייה (מי ייתן וסופה יהיה כזו של האחרונה אשר נהגה כך הלא היא הפועל בית שאן) ומאידך את בני יהודה ובית"ר ירושלים אשר לעולם ייזכרו כמי שהרימו את נס הספורטיביות של הכדורגל הישראלי (כאמור גם בית"ר הפסידה בחיפה אבל באה לשחק כדורגל). כשחשבתי שכבר ראיתי הכל ואפשר להתחיל את עונת המלפפונים ולהתכונן למונדיאל בנחת, הגיע עודד קטש, הצהוב היחיד שחיבבתי בחיי, הראה לשמעון מאיפה משתין הדג והפך את השנה הזו למושלמת באמת. אסיים במשפט מענג המופנה לכל אוהדי מכבי אשר הוציאו גרונם בסיום הדרבי האחרון של העונה ("אין אליפות להפועל....")
הפועל תל-אביב אלופת המדינה לשנת 2009-2010 *
* וגם מחזיקת הגביע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה