יש זבוב על הקיר של בית-הספר
בערב החג התפרסם ב-'דה-מארקר' מאמר מעניין אודות מחקר מרתק של ד"ר עידן ירון, סוציולוג ואנטרופולוג אשר בילה במשך שלוש שנים בין כותלי בית-ספר שש שנתי במרכז הארץ. לעמיתי המחנכים אומר שהמאמר לא נוגע אלינו כי זו המציאות רק באותו בית-ספר בו בילה ירון או במקומות רחוקים מעבר לים. למי שבכל זאת מתעקש לקבל קצת חומר למחשבה ניתן לקרוא את המאמר כאן.
Inappropriate Reading Material
כטריאתלט וכמחנך בחרתי לחלוק עמכם פוסט מקסים של Chris McCormack, אלוף העולם בטריאתלון - Inappropriate Reading Material אותו ניתן לקרוא כאן.
חנוך לנער
'חנוך לנער' הינו פרק מתוך הספר 'וטהר לבנו' מאת יורם טהר לב, שנכתב בשנת 1991.
הספר הינו פרוש מודרני יוצא מהכלל (!) לספר 'שבט מוסר' של ר' אליהו הכהן מאיזמיר שנכתב במאה ה-17 וניתן לקרוא אותו כאן (דפדפו לעמ' לה'). טהר-לב מכנה אותו כספר השערורייתי ביותר שלו שאף הביא עליו גזר דין של בית הדין החרדי.
תבלו!!!
כמה פעמים הילד שלך אמר תודה? (אז למה שהוא ידבר יפה למורה?)
ליהיא לפיד
פורסם: 18.10.10
אומרים את זה יותר ויותר הורים שהילדים שלהם חוזרים מבית הספר עם סיפור על חוויה מצמררת. פעם בעקבות ילדה שקיללה את המורה, פעם ילד שהתפרע והפריע. וכולם רוצים שלבית הספר יהיה הכוח לחנך את הילדים האלה. והם כועסים. כועסים על שאין למנהלים כוח, שאין למורים סמכות, ועל כך שלמערכת אין כלים לכפות התנהגות נאותה על הילדים.
ואני רוצה להגיד משהו, או בעצם לצעוק. זה לא התפקיד של בית הספר. זה התפקיד שלנו. של ההורים. זו האחריות שלנו.
ילד שמקלל את המורה שלו, הוא ילד שההורים שלו לא חינכו אותו. אם יש ילד כזה בכיתה של הילד שלך, אדון לוי היקר, אז תארגן מכתב של כל ההורים, ותשלח את המכתב הזה להורים של הילד הזה. לא למורה. לא למנהלת. תשלח אותו לאבא ואמא שלו.
הגיע הזמן שמי שיתבייש בהתנהגות ילדים בבית הספר יהיו ההורים של הילדים המקללים, החצופים והמפריעים, ולא שהמורים והמנהלים (או המורות והמנהלות) יצטרכו להצטדק בפני כל העולם ואחותו. אין להם על מה.
באחת מאסיפות ההורים שהייתי בהן לא מזמן קם אבא אחד שיש לו איזה עסק לא פתור עם העירייה בנוגע לתשלומים, והודיע ש"כבר שלושה שבועות אני לא שולח את הילד לבית הספר, ואמשיך ככה עד שתסדרו את זה". הוא מעניש את העירייה בכך שהוא לא שולח את הילד שלו לבית הספר. ככה הוא נוקם בהם. הוא דורש מבית הספר שיפתור את המחלוקת, כי בעיניו זה אינטרס של בית הספר שהילד ילמד.
אדוני, הילד הזה הוא שלך. הוא לא של בית הספר. לא של העירייה. לא של המדינה. הוא שלך.
ואתה זה שצריך לטפל בו. שצריך להילחם על כל יום שבו הוא יגיע לבית הספר. על כל שעה. בשבילו. בשביל העתיד שלו.
בזמן האחרון נדמה לי שזו הפתעה להרבה אנשים. הפתעה שילד שאתה עושה, הוא באחריותך. אף אחד לא ביקש מאנשים לעשות ילדים, ואם הם עושים אותם, אז שייקחו אחריות.
וזה כולל גם את החינוך שלהם לנימוסים ולהתנהגות נאותה (ואל תדברו איתי עכשיו על כסף ואמצעים. זה לא קשור. יש ילדים מבתים מסודרים שמתנהגים כאילו הם גדלו ברחוב, וילדים מבתים שבהם אין שקל, והם מתנהגים נהדר ובכבוד).
לבית הספר באים ילדים כדי ללמוד. לדרוש מבית הספר שהוא יהיה המקום שבו ילמדו את הילדים שלכם (כן, שלכם!) להקשיב לזולת, להיות אנשים עם חמלה, להיות טובים, להגיד "תודה" ו"בבקשה" בנימוס, זו דרישה מופרזת. לא בגלל שאין תקציב, לא בגלל שאין כוח אדם, אלא בגלל שזה התפקיד שלכם.
את זה ההורים צריכים ללמד. את זה ילד לומד בבית.
ילד לא מקלל בכיתה אם לא מאפשרים לו לקלל בבית. וילד לא מרביץ בכיתה אם הוא לא מרביץ בבית. ילד שמקלל מורה הוא לא תעודת כישלון למורה או לבית הספר. הוא תעודת כישלון של אמא ואבא שלו.
הצעקה הזו, ששוב ושוב אני שומעת מכל עבר, כאילו החינוך של הילדים הוא תפקיד בית הספר, היא המשך לאופנה הרווחת היום שדורשת שמישהו יטפל. שמישהו ידאג. מישהו אחר, כמובן.
ברוב הפעמים הדרישה היא מהמדינה. המדינה אחראית על המון דברים, והיא באמת מזניחה רבים מהם, אבל לדרוש מהמדינה שתלמד את הילד שלכם להגיד "סליחה המורה", זו דרישה לא הגיונית. הילדים האלה קודם צריכים ללמוד איך להגיד תודה לאמא ולאבא שלהם.
לא רק למדינה יש אחריות, גם להורים יש אחריות. והרבה הורים שכחו את זה. מותר להזכיר להם.
ואם הורים לא לוקחים אחריות על חינוך הילדים שלהם, אל תתפלאו אחר כך שגם המנהיגים שלנו לא לוקחים אחריות. על כלום. הם למדו את זה בבית.
יותר נכון, הם לא למדו את זה בבית.
מהי ציונות
 |
| ד"ר עידן ירון |
Inappropriate Reading Material
כטריאתלט וכמחנך בחרתי לחלוק עמכם פוסט מקסים של Chris McCormack, אלוף העולם בטריאתלון - Inappropriate Reading Material אותו ניתן לקרוא כאן.
חנוך לנער
'חנוך לנער' הינו פרק מתוך הספר 'וטהר לבנו' מאת יורם טהר לב, שנכתב בשנת 1991.
הספר הינו פרוש מודרני יוצא מהכלל (!) לספר 'שבט מוסר' של ר' אליהו הכהן מאיזמיר שנכתב במאה ה-17 וניתן לקרוא אותו כאן (דפדפו לעמ' לה'). טהר-לב מכנה אותו כספר השערורייתי ביותר שלו שאף הביא עליו גזר דין של בית הדין החרדי.
תבלו!!!
כמה פעמים הילד שלך אמר תודה? (אז למה שהוא ידבר יפה למורה?)
ליהיא לפיד
פורסם: 18.10.10
"חייבים לתת להם כוח", הוא כתב לי.
אומרים את זה יותר ויותר הורים שהילדים שלהם חוזרים מבית הספר עם סיפור על חוויה מצמררת. פעם בעקבות ילדה שקיללה את המורה, פעם ילד שהתפרע והפריע. וכולם רוצים שלבית הספר יהיה הכוח לחנך את הילדים האלה. והם כועסים. כועסים על שאין למנהלים כוח, שאין למורים סמכות, ועל כך שלמערכת אין כלים לכפות התנהגות נאותה על הילדים.
ואני רוצה להגיד משהו, או בעצם לצעוק. זה לא התפקיד של בית הספר. זה התפקיד שלנו. של ההורים. זו האחריות שלנו.
ילד שמקלל את המורה שלו, הוא ילד שההורים שלו לא חינכו אותו. אם יש ילד כזה בכיתה של הילד שלך, אדון לוי היקר, אז תארגן מכתב של כל ההורים, ותשלח את המכתב הזה להורים של הילד הזה. לא למורה. לא למנהלת. תשלח אותו לאבא ואמא שלו.
הגיע הזמן שמי שיתבייש בהתנהגות ילדים בבית הספר יהיו ההורים של הילדים המקללים, החצופים והמפריעים, ולא שהמורים והמנהלים (או המורות והמנהלות) יצטרכו להצטדק בפני כל העולם ואחותו. אין להם על מה.
באחת מאסיפות ההורים שהייתי בהן לא מזמן קם אבא אחד שיש לו איזה עסק לא פתור עם העירייה בנוגע לתשלומים, והודיע ש"כבר שלושה שבועות אני לא שולח את הילד לבית הספר, ואמשיך ככה עד שתסדרו את זה". הוא מעניש את העירייה בכך שהוא לא שולח את הילד שלו לבית הספר. ככה הוא נוקם בהם. הוא דורש מבית הספר שיפתור את המחלוקת, כי בעיניו זה אינטרס של בית הספר שהילד ילמד.
אדוני, הילד הזה הוא שלך. הוא לא של בית הספר. לא של העירייה. לא של המדינה. הוא שלך.
ואתה זה שצריך לטפל בו. שצריך להילחם על כל יום שבו הוא יגיע לבית הספר. על כל שעה. בשבילו. בשביל העתיד שלו.
בזמן האחרון נדמה לי שזו הפתעה להרבה אנשים. הפתעה שילד שאתה עושה, הוא באחריותך. אף אחד לא ביקש מאנשים לעשות ילדים, ואם הם עושים אותם, אז שייקחו אחריות.
וזה כולל גם את החינוך שלהם לנימוסים ולהתנהגות נאותה (ואל תדברו איתי עכשיו על כסף ואמצעים. זה לא קשור. יש ילדים מבתים מסודרים שמתנהגים כאילו הם גדלו ברחוב, וילדים מבתים שבהם אין שקל, והם מתנהגים נהדר ובכבוד).
לבית הספר באים ילדים כדי ללמוד. לדרוש מבית הספר שהוא יהיה המקום שבו ילמדו את הילדים שלכם (כן, שלכם!) להקשיב לזולת, להיות אנשים עם חמלה, להיות טובים, להגיד "תודה" ו"בבקשה" בנימוס, זו דרישה מופרזת. לא בגלל שאין תקציב, לא בגלל שאין כוח אדם, אלא בגלל שזה התפקיד שלכם.
את זה ההורים צריכים ללמד. את זה ילד לומד בבית.
ילד לא מקלל בכיתה אם לא מאפשרים לו לקלל בבית. וילד לא מרביץ בכיתה אם הוא לא מרביץ בבית. ילד שמקלל מורה הוא לא תעודת כישלון למורה או לבית הספר. הוא תעודת כישלון של אמא ואבא שלו.
הצעקה הזו, ששוב ושוב אני שומעת מכל עבר, כאילו החינוך של הילדים הוא תפקיד בית הספר, היא המשך לאופנה הרווחת היום שדורשת שמישהו יטפל. שמישהו ידאג. מישהו אחר, כמובן.
ברוב הפעמים הדרישה היא מהמדינה. המדינה אחראית על המון דברים, והיא באמת מזניחה רבים מהם, אבל לדרוש מהמדינה שתלמד את הילד שלכם להגיד "סליחה המורה", זו דרישה לא הגיונית. הילדים האלה קודם צריכים ללמוד איך להגיד תודה לאמא ולאבא שלהם.
לא רק למדינה יש אחריות, גם להורים יש אחריות. והרבה הורים שכחו את זה. מותר להזכיר להם.
ואם הורים לא לוקחים אחריות על חינוך הילדים שלהם, אל תתפלאו אחר כך שגם המנהיגים שלנו לא לוקחים אחריות. על כלום. הם למדו את זה בבית.
יותר נכון, הם לא למדו את זה בבית.
מהי ציונות
החוברת ”מהי הציונות“ של גדי טאוב, יצאה לאור בהוצאה משותפת של מרכז מציל“ה, עריית תל אביב-יפו, וידיעות ספרים. החוברת אינה בחנויות הספרים והיא נכתבה עבור מנהל החינוך של העירייה אבל אפשר להוריד אותה במלואה חינם באתר של מציל“ה בפורמט PDF.
מתוך דברי המחבר בגב החוברת
חוברת זו נולדה מתוך תחושה שבשנים האחרונות גובר הבלבול סביב הוראת שאלות היסוד של הציונות. הוויכוחים הפוליטיים הקשים שפילגו את החברה הישראלית במשך שנים, הריבוי ההולך וגדל של ספרי לימוד והפולמוס בין ציונים לפוסט-ציונים, טשטשו את הבדלים בין עיקר לטפל והקשו על מורים העוסקים בהוראת הציונות.
החוברת מבקשת לחזור אל היסודות ולהציג את הרעיון הציוני לא לגווניו, אלא דווקא לעיקרו, כפי שהתבטא בתפישתה העצמית של התנועה, ומטרתה לסייע למורה לארגן את חומרי הלימוד באופן ברור וקוהרנטי. גם מי שאינם מורים, אבל שאלות יסוד אלה מעסיקות אותם, יוכלו וודאי למצוא בדברים עניין.
החוברת מורכבת משלושה מאמרים קצרים: הראשון מציג את הקשר ההדוק שראתה הציונות בין חירות, דמוקרטיה, לאומיות וארץ ישראל בתהליך הפיכתם של היהודים ל“אנשים עומדים ברשות עצמם“ כלשונו של דוד בן-גוריון; השני מציג את עמדותיהם של שוללי הרעיון הציוני בזמננו (המכונים ”פוסט-ציונים“) ועומד על עיקרי התשובות הציוניות לביקורות מסוג זה; המאמר השלישי מוקדש לחזונו של בנימין זאב הרצל, שהיה ונשאר המצפן הפוליטי והערכי של התנועה. כמו אז גם היום, עדיין יש טעם רב לחזור ולהיוועץ במצפן הזה כדי ללבן את לבטינו אנו.
מתוך דברי ההקדמה לחוברת של פרופ' רות גביזון, נשיאת מרכז מציל"ה
”קובץ המסות הזה ייתן בידי מורים כלי לעורר מחדש את העניין ואת המחויבות של צעירי ישראל לרעיונות שהם בסיסה של העצמאות היהודית המודרנית.“
מתוך דבריו של רון חולדאי, ראש עיריית תל-אביב בפתח החוברת
”בחוברת שלפנינו פונה ד“ר גדי טאוב חזרה אל יסודות הציונות ומגיש לאנשי החינוך ולקוראים משנה סדורה, מתודית, מנומקת, רהוטה ומעמיקה המבהירה את בסיסה המוסרי והמדיני של הציונות.“
15 עובדות שיריצו אותך
פתאום כולם מתחילים לרוץ. נשים, גברים, צעירים וזקנים – בשנתיים האחרונות נדמה שכולם התמכרו לריצה (אבא שלי חזר לרוץ, אמא שלי עברה פתאום מהליכה לריצה ועכשיו גם אשתי התחילה).
רן שילון, הבעלים של קבוצת 'אנדיור' ומאמנה הראשי, ומרצה בקמפוס 'שיאים' של אוניברסיטת תל-אביב, פרסם מאמר בו הוא טוען ש"אלה שעדיין לא התמכרו לריצה לא יודעים מה הם מפסידים. חלקם שבויים בדעות קדומות או במיתוסים מוטעים, וחלקם פשוט לא יודעים איך להתחיל". המאמר המלא פורסם בפייסבוק וניתן לקרוא אותו כאן. במאמר שאלות נפוצות והתשובות להן שיגרמו גם לכם לקום מהספה ולצאת לסיבוב ריצה.
הכל קשור
טורו של יאיר לפיד שפורסם ב-12.3.2010 - כל מילה מיותרת
לקריאה לחצו על התמונה
