I Get it

לפני שנה בדיוק התחלתי את דרכי במערכת החינוך (את המחשבות העיקריות שלי בעקבות השנה הראשונה אחלוק עימכם בהזדמנות אחרת). במרבית השנה שעברה, בה עבדתי בבית-הספר במשרה חלקית, היה החזר הוצאות הטלפון שלי בנס גבוה יותר מהשכר החודשי שלי בבית-הספר. חרף כך ולמרות תהיותיהם של דניאל, קורל ואחרים, החלטתי שזה מקומי. למרות שככה זה מרגיש ושאני יודע להסביר את הצעד שעשיתי באופן די משכנע, עמוק בפנים גם אני עדיין לא לגמרי יודע אם עשיתי את הדבר הנכון. כן כן, ימים יגידו אני יודע... בעודני בעיצומו של קורס מורים לשל"ח שודרה ביום שישי האחרון כתבה על התחום בערוץ 2.
שלחתי את הכתבה לכמה בני משפחה שלא יצא להם לראות. אחרי כמה דקות צלצל אלי חמי, שהתקשורת בינינו מתבצעת בעיקר באנגלית (לו זה יותר נוח ולי יש הזדמנות לשפר את השפה), ואחרי ה-?Good Morning, How are you אמר לי כך: "תראה, אני אגיד את זה בעברית כדי שזה יהיה אוטנטי...ראיתי את הסרט ועכשיו אני מבין, I Understand , I Get it..."

יש מלא חיים בשוליים

ברוח התקופה ולאור התאונה הקשה שארעה בשבוע שעבר, יצאו הבוקר מאות רבות של רכבי אפניים מעשרות קבוצות למסע זיכרון ומחאה מלטרון למקום התאונה ובחזרה. חרף עייפות הרגליים מ-80 הקילומטרים של אימון הבוקר, אמרתי לאבא שאם אנחנו לא נצעק את צעקתנו אז מי כן ושאני חייב להצטרף, הרי עברנו שם 20 דקות אחרי התאונה והגופות עוד היום מוטלות על הכביש.אני מניח שהחלק של הזיכרון ברור אולם המחאה שלי מופנית למספר גורמים:

1. אלינו רוכבי האפניים אשר לא תמיד מקפידים לרכוב בשוליים ועל שאר כללי הבטיחות לרבות לסמן עצמנו בצורה בולטת (אני יודע שאתם מהנהנים עכשיו בראש כאילו יש לכם את "ה"תשובה למספר הבלתי הגיוני של רוכבים שנפגעים מדי שנה על הכביש - תירגעו, מייד אני מגיע אליכם).
2. אתם הנהגים שעם ובלי קשר לנקודה הקודמת נוהגים בביריונות ומגלים חוסר סבלנות כלפינו הרוכבים (ואני עוד לא מדבר על כל הטינופות שעולים על ההגה שיכורים או עייפים עד כדי הירדמות על ההגה). מעבר לכך שבישראל החוק אומר שאסור לעקוף רוכב אפניים אלא אם הוא סימן לך שזה בסדר, מה קרה?! למה אי אפשר לתת מטר שניים ולעקוף בזהירות?!!, למה חייבים לצפור כמו פראי אדם?!!!
3. שר התחבורה והבטיחות בדרכים, שהדבר הכי טוב שהיה לו לומר לאחר התאונה זה שהוא ימנה ועדה שתבחן האם לאסור על רוכבי אפניים לרכוב בכבישים בינעירוניים. משר בישראל הייתי מצפה לאמירה קצת יותר רצינית וראייה מעט יותר רחבה  (אבל מה אני מתפלא אם כשמחיר החלב גבוה מקצצים קודם לרפתנים). כמות הרוכבים שהיתה היום במסע ועוד אלפים רבים בכל הארץ שרוכבים מדי שבוע (אני בכוונה לא נכנס להבחנה שבין אלו שמשתמשים באפניים כאמצעי תחבורה לבין אלו שרוכבים בשביל הספורט וגם לא מנסה להסביר למה רוכב כביש לא יכול להתאמן במקום כמו פארק הירקון כי לא נצא מזה - אני מזמין את מי שרוצה להבין באמת שיבוא איתי פעם אחת לרכיבת שבת) מעידה שאי אפשר פשוט לסגור את הכביש רק כי זה הכי קל. מתוקף תפקידו יש לשר אחריות לכך שמספר הנפגעים עולה מדי שנה וכשם שלא סוגרים כביש שאלפי אנשים נוסעים בו כי יש בו פיגועים אלא דורשים ממערכת הבטחון להגן עליו וכשם שלא אוסרים על קשישים לחצות כביש רק מפני שהם נדרסים בהמוניהם במעברי החציה לאסור עליי לרכוב על הכביש זה לא פתרון. אני מודע לכך שזה ספורט מסוכן ולכן לגיטימי בעיניי להחליט שאסור לי (כשם שאסור לקטנוע, טרקטור וסוס ועגלה) לעלות על כביש מהיר. אני אפילו מוכן לקבל שייאסר עליי לעלות על כבישים בינעירוניים מסויימים שיוגדרו אחרי מיפוי מסודר למסוכנים אבל לסגור את הכביש לגמרי?!! אדני השר, אז מה בכל זאת ניתן לעשות? העלאת המודעות לנושא באמצעות מיזמי חינוך ומסעות פרסום ושילובו בתהליך קבלת רישיון נהיגה , הן במבחן התיאוריה והן בהכשרה המעשית; סלילת נתיבים מיוחדים לאפניים כנהוג במדינות מתוקנות בעולם המערבי; בחינת סגירת מספר מוגדר של כבישים בהם מתאמנת כמות גדולה של רוכבים לשעתיים-שלוש בשעות הבוקר המוקדמות של סוף השבוע (למשל כביש צובה-נס הרים בין 6:00-9:00 בימי שבת ועוד 2 מקבילות, אחת בצפון ואחת בדרום); קידום הכשרת 3-4 מסלולים של 10 ק"מ לטובת רוכבי האפניים שיורידו רוכבים רבים מהכביש - ניתן לעשות זאת במימון משותף של יזמים שהנושא קרוב לליבם בסיוע המדינה ואפילו לגבות מאתנו אגרה מסויימת ולהוציא לפועל בפארק ייעודי, בכביש ההיקפי של קיבוץ זה או אחר או סביב איזור תעשייה.
4. איגוד האפניים ואיגוד הטריאתלון אשר אמורים לייצג אותנו הרוכבים ולא השכילו ליצור לנו לובי משמעותי, להעלות את הנושא על סדר היום ולקדם פרוייקטים משמעותיים דוגמת אלה שהזכרתי לעיל (ואם כן קיימים ולא שמענו עליהם כנראה שהם לא אפקטיביים דיו). בדרך-כלל המוטו שלי הוא שאם אני לא לוקח חלק בצוות שמוביל עניין מסויים אני לא מעביר ביקורת על התוצאה אולם חברות באיגוד עולה מאות שקלים בשנה ואם אנשים לקחו על עצמם תפקיד פורמאלי בארגון הם מחוייבים לתוצאות. אוסיף לנקודה זו ביקורת נוספת עלינו הרוכבים על שלא השכלנו לדרוש מהגופים שמייצגים אותנו תוצאות משביעות רצון.
5. המחוקק, המשטרה ומערכת המשפט שמגלים אזלת יד בהתמודדות עם ההשתוללות על כבישי ישראל. ברור שהמציאות מורכבת ממה שניתן לתאר בשורה וחצי ויש לא מעט עשייה בנושא אולם אני סבור שאם העונש על העבירות החמורות, דוגמת נהיגה תחת השפעת סמים ואלכוהול, היה כבד אנשים היום חושבים פעמיים.

אחרי חוויה של ספורט ודמוקרטיה ו-119 ק"מ של דיווש אני הולך לנוח.
יש חיים בשוליים - אל תהרגו אותם!!!

מה נסגר אתכם?!!

כמוכם, כמו לכל הפרשנים המלומדים ולשאר העולם גם לי לא ברור לאן יתפתח גל הטרור של היומיים האחרונים אולם כבר עתה, מבלי לפשט את הדברים יתר על המידה ומבלי נסות לנתח מעשי טרור בכלים רציונאליים מדי, יש מקום לשאול את  שכינינו מהרצועה: מה נסגר אתכם?! האם לא חטפתם מספיק על הראש בעופרת יצוקה? האם אתם רוצים סבב נוסף שבסופו עזה תיראה כמו סטלינגרד (ואם זה לא אתם אז אולי תקחו אחריות ותעצרו את מי שלא מבין שאתם תשלמו את המחיר)? ככה אתם רוצים להכריז על מדינה בספטמבר? אתם לא מבינים שההסלמה במצב הבטחוני משרתת את הממשלה שלנו (עם כל הקושי והצער זה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לה) ומסיתה שוב את הדיון הציבורי בישראל מהשדה החברתי לשדה הבטחוני-מדיני? אתם לא מבינים שככה אי אפשר להבין מה אתם רוצים? מה נסגר אתכם?!

מחשבות על נהיגה בישראל

נוכח כותרת הפוסט, אפתח בגילוי נאות: אני לא חושב שאני הנהג הכי זהיר בעולם (עכשיו אשתי תהנהן ותחשוב משהו בכיוון של Understatement). כאילו, אני מקפיד להסתכל, לעניות דעתי שולט מצויין באוטו, בחיים לא שותה ונוהג או מגיע למצב של הרדמות על ההגה וכמעט תמיד נותן לנהג שמבקש להשתלב אבל מה לעשות - אני לא נוסע 90 באיילון, נוהג לנצל את השעות הרבות על הכביש לשיחות טלפון (משמע לעתים יש צורך לחייג תוך-כדי נהיגה), לא תמיד מאותת ובשביל ההרגשה הטובה לא נותן לדרעק שעקף את כל הפקק בשוליים להכנס לפניי. מודה אני. יחד עם זאת, יש 3 דברים שאני פשוט לא מצליח להבין:

1. למה 2 דבילים שנתקעו זה בזה מסיבה זו או אחרת ולשניהם שלום חייבים להחליף פרטים באמצע הכביש ולא מסוגלים להעביר את הצעקות לצד הדרך?
2. אם אפשר לשלוח לי הביתה חשבון כשאני נוסע בכביש 6 למה אי אפשר לשלוח חשבון לכל אלה שנוסעים בנתיב המיועד לאוטובוסים רק מפני שבא להם?

3. מי המציא את התמרור הזה?!

סעו בזהירות!!!

Welcome To The Club

אני יודע שמה שאני הולך לכתוב עכשיו נורא כמעט כמו לומר לאורח שאפיתם עוגה מעולה אבל אתם לא מכבדים אותו מפאת היותו בדיאטה, אולם את הפתיח והרקע ה"אמיתי" לפוסט הנוכחי תוכלו לקרוא רק אחרי שאשלים את תחרות איש הברזל (הידיים מקלידות והרגליים קוראות מלמטה: "אה טוב תירגע עוד נדבר על זה...").

רקע

תחרות הריצה הרשמית הראשונה שלי הייתה בתיכון - מקצה 10 ק"מ במירוץ עין גדי. מאז השתתפתי בעשרות מירוצים, מתוכם שלוש פעמים בחצי מרתון והיה זה אך טבעי וברור לכל הנוגעים בדבר שהמרחק המלא יגיע מתישהו. פותח חלון: מכירים את זה שתמונה של רגע מסויים בחיים נחרטת לכם בזיכרון והולכת אתכם שנים וכשאתם נזכרים בה אתם יכולים לתאר את הרגע לפרטי פרטים? כמו לכל אחד אני מניח, יש לי לא מעט רגעים כאלה אבל בהקשר למרתון אני ממש זוכר את עצמי מתחמם למקצה 12 ק"מ במרתון טבריה וצופה ברצים מזנקים למרחק המלא או יושב מול הטלויזיה במלון בניו-יורק וצופה ב-CNN במרתון בוסטון שהתקיים בתנאי מז"א קשים ואומר לעצמי: "בקרוב אצלך". סוגר חלון.

ההכנות

אימון הבוקר של יום שלישי

תחילה, אני מוכרח לציין שזו הפעם השלישית בשנים האחרונות שהתחלתי להתכונן למרתון. בפעמיים הקודמות הגעתי עד לאימונים של 25 ק"מ בערך ועצרתי בגלל "כאבי ברכיים", "עומס בעבודה" ושלל תירוצים. אני אומר תירוצים לא מפני שהסיבות שציינתי לא היו נכונות אלא מפני שגם הפעם כאבו לי קצת הברכיים והשנה הייתה אחת השנים העמוסות בחיי הבוגרים. יחד עם זאת, הפעם החלטתי באמת - נרשמתי למרחק המלא החלטתי שימות העולם אני רץ! בניתי תכנית והתחלתי להתאמן. בהתחלה עוד שילבתי גם שחייה, אפניים וחדר כושר על-מנת לא לפתוח פער גדול מדי מהטריאתלון אולם עד מהירה העומס (בעיקר חוסר זמן, עייפות ועומס מנטאלי) נהיה גדול מדי ולא הצלחתי להתמיד ביותר מאשר אימוני ריצה (שניים-שלושה באמצע השבוע ושני אימונים בסופ"ש) וקצת אימוני כוח. השבועות חלפו והתחרות התקרבה. כשהגעתי לשלב שבו הנפח גדל משבוע לשבוע ואימון הנפח השבועי ארוך מעשרים ק"מ, הגיעה ההתקררות/שפעת השנתית, שבניגוד לבד"כ שזה נגמר אחרי יומיים-שלושה של נזלת, הפעם תפסה אותי "על באמת" והשביתה אותי כמעט לשבועיים. נדרשתי לעשות התאמות לתכנית האימונים ולהשלים בהדרגה בחודש שלאחר מכן את הקילומטרים שהפסדתי. אח"כ הגיעה תקופת הבחינות. העבודות שלא הגשתי בזמן בסמסטר הקיץ יחד עם מטלות סוף הסמסטר הראשון ושלל משימותיי השוטפות (זה אולי אירוני אבל לא סתם קוראים לזה המרתון של החיים) הרגו לי את שעות השינה ונקודת השבירה הראשונה הגיעה. איכשהו הצלחתי להמשיך לגרור את עצמי מהמיטה לאימוני הבוקר של יום שלישי ולהשלים אימון של 26 ק"מ על-פי התכנית. בכל אימון שהיה ארוך מ-15 ק"מ הזכירו לי כאבי הברכיים מהפעמיים הקודמות איך נראה סימן שאלה. ואז הגיעה הטלפון מהכתבת של 'כלכליסט' - מעבר לכך שזה נחמד ומגניב להופיע בעיתון, ידעתי שאם אני אומר לה "כן" זה לא יאפשר לי לחפש תירוצים ואהיה חייב להתייצב על קו הזינוק. זה אכן עשה את העבודה ודילגתי מעל תקופת העומס המקסימאלי כשמאחוריי אימונים של 28 ו-34 ק"מ. משם כל שנותר זה להוריד בהדרגה את העומס ולצלוח בקלילות את החודש שנותר עד התחרות. ואז זה קרה. כשכל תכנית האימונים כבר מאחוריי ואני כבר חושב מתי כדאי לבוא לאסוף את ערכת המשתתף שלי החליט אלוהים לבדוק בכבודו ובעצמו עד כמה המרתון באמת חשוב לי - בשבת האחרונה לפני המרתון, כשאני כבר לבוש לצאת לאימון הרציני האחרון לפני המנוחה של השבוע שלפני התחרות השתתק לי כל צד שמאל משריר הירך האחורי ועד לצוואר. מגיל 16 אני סובל מהדרעאק הזה (לא להטיף לי כבר ניסיתי הכל...) ומדי פעם זה אכן נתפס יותר מהרגיל אבל כזה דבר בחיים עוד לא קרה לי (אחרי מספר נסיונות ניסוח החלטתי לחסוך מכם את תיאורי הכאב כי זה משעמם). אחרי טיפול חירום של אבא הצלחתי לשבת ואחרי מנוחה של ארבעה ימים, בהם התהלכתי כמו סימן שאלה (לא ההוא מהפעם הקודמת אחד הרבה יותר גדול), ושלושה טיפולי פיזוטרפיה, ביום רביעי בלילה, אחרי יום ארוך מאוד יצאתי לרוץ. השכמות עדיין כאבו והרגשתי מאוד כבד אבל קיוויתי שיהיה בסדר. הצלחתי לישון כמעט שמונה שעות וכל שנותר לי זה להשלים את ההכנה המנטאלית, לארגן את הציוד, לשתות ולאכול הרבה וכמובן להזהר שלא לנקוע את הרגל. ביום שלפני התחרות שמרתי על עצמי כאילו אני תינוק שרק למד ללכת והרגשתי כמו ביום של החתונה שלנו (בהנחה שטול תיאלץ לקרוא את השטויות שאני כותב אני חייב להוסיף שהתכוונתי לרצון ששום דבר לא ישתבש -תודו שיצאתי מזה יפה). בעשר בערב כבר הייתי במיטה, אחרי שלא ויתרו לי על חתונה של  משהו שאני לא מכיר ולמרבה הפלא אחרי כמה דקות נרדמתי. בארבע השעון צלצל. קמתי מהר כפי שאני קם רק לטיולים ובמילואים. קפה, מקלחת, התארגנות ויצאנו לדרך. מצאנו חניה לא רחוק מנקודת הזינוק והעברנו את 45 הדקות שנותרו בנסיונות להתחמם, קצת תרגילים ו-297,584 הפסקות פיפי.



ממתינים לזינוק



התחרות

הארגון היה למופת אולם הזינוק היה איטי. אחרי קצת יותר מדקה עברתי את קו הזינוק והקפדתי שלא להתחיל חזק מדי ולשמור על הקצב. מזג-האויר היה קריר כפי שקיוויתי ולמעט קצת אי נוחות בבטן הרגשתי מצויין. עומס הרצים באלנבי ושדרות רוטשילד היה גדול והאוירה מסביב הייתה נהדרת. בצידי הדרך יכלתי להבחין באלו שטרם סיימו את הלילה ובאלו שבדיוק פתחו את הבוקר לצד הרבה מעודדים ומספר להקות רחוב שהוסיפו להפנינג. הכל התנהל פחות או יותר על-פי התכנית. בשדרות רוקח התחיל מבול תל-אביבי טיפוסי שהפסיק אחרי כמה דקות והתחדש שוב בדרך נמיר. כמעט בלי לשים לב וללא מאמץ מיוחד השלמתי מחצית מהמרחק. הזמן היה טוב ואחרי 25 ק"מ נכנסנו לפארק. אחרי 2-3 ק"מ נוספים התחלתי להיות קצת עייף ולמעט הג'ל הראשון הקפדתי בקנאות על תכנית התזונה והנוזלים. התחיל להיות קצת חם ובמיני משברון לקראת הקילומטר ה-30 קיבלתי חתיכת בננה ורבע תפוז מאחד הצדיקים (!) שעודדו בצד הדרך. זה דחף אותי עד ליציאה מהפארק ואז החל הסיוט. מהיציאה מהפארק פנינו צפונה לכיוון תל ברוך (במקום דרומה לנקודת הסיום !!!). רצנו במקביל למסלול של שדה דב 3 ק"מ לכל כיוון. קטע זה היה קשה פיסית ומנטאלית. לא נתקלתי ב"קיר" אבל בשלב הזה בהחלט יכלתי להבין מדוע אנשים פוגשים אותו. ידעתי שאני חייב להשאר מרוכז ולא לאפשר לראש להיות מעורפל. שרתי בראש מחרוזת שלמה של שירי מסייעת ואת כל רפרטואר האליפות של הפועל. לא מעט אנשים עברו להליכה ואחד הרצים אף שכב חצי מעולף על הרצפה. מטוס מנהלים לבן השוויץ בריצת המראה - חכם גדול בספרינטים סיננתי בראש לעבר הטייס. 

סוף טוב הכל טוב

בסוף הקטע הזה ולפני הפנייה ימינה לנמל, שלחתי בראש מסר לאלוהים שאם סיימתי את הסיוט הזה הפעם גם הוא לא יעצור אותי ואז הגיע רוח נגדית, כזו קלילה אבל מספיק חזקה כדי לומר: "אל תתגרה בי, 5 ק"מ זה המון זמן". ככה התגלגלתי עד הסוף. התוצאה כבר פחות שינתה לי מאשר קודם לכן ורק רציתי לסיים. בראש דמיינתי את חציית קו הסיום. למרבה הפלא הצליח הכרוז לומר את שם המשפחה שלי כמו שצריך אולם חצייתי את קו הסיום הלהיבה אותו קצת פחות מאשר את עצמי. רגשות של שמחה ועייפות הציפו אותי. למרות  שהייתי שפוך, זכרתי את הטיפ שרן נתן לי על החשיבות שבלהתחיל לאכול מייד עם סיום התחרות. פילסתי את דרכי למתחם מסיימי המרתון, התיישבתי על אחד הספסלים ותקעתי שני יוגורטים, חטיף ובקבוק מים. עד הערב עוד ארד על המבורגר באגאדיר, אנגב חומוס-מסבחה עם 3 וחצי פיתות בסולטן ואוכל ארוחת שישי עם כל המסביב (לא כולל נשנושים בין לבין). הטיפ השני של רן דיבר על מקלחת קרה ומסאז' שחרור שעתיים-שלוש אחרי התחרות. שני הטיפים הוכיחו את עצמם מאד וההתאוששות הייתה מדהימה.



Welcome To The Club


טיפים

זה המרתון הראשון שלי אז לא הרגשתי בנוח לכתוב בכותרת: "טיפים למתחילים" אבל חשבתי שיהיה נכון להוסיף בכל זאת כמה מילים מהנסיון שלי בכלל ומהמרתון בפרט עבור אלו שחושבים על העניין ברצינות:

• ראשית, אני באמת משוכנע שכל אחד (!) יכול לסיים מרתון והאתגר פחות קשה ממה שנדמה לרוב האנשים. יחד עם זאת, חשוב לי להדגיש (לצערי החדשות של יום שני בבוקר לא מותירות מקום לספק) שלא מדובר בעוד תחרות - לרוץ מרתון דורש הכנה רצינית ותכנית אימונים מסודרת. כפי שתארתי לעיל, ההכנה שלי היתה לא יותר מסבירה באופן מודע ובכל זאת הייתי כמעט בטוח שיהיה בסדר בגלל מה שליאור זך מאור מכנה: "עומק" - זה אמנם המרתון הראשון שלי אולם בזכות העובדה שיש מאחורי לא מעט שנים של אימונים ותחרויות ידעתי שגם אם לא התאמנתי בצורה אופטימאלית הגוף שלי חזק והוא יעמוד באתגר ויש לי מספיק חוסן מנטאלי כדי להתמודד עם הקושי. זה מה שהחזיק אותי באימונים ובמרתון עצמו אולם לרץ פחות מנוסה אני ממליץ להקדיש לתכנית האימונים את מלוא תשומת הלב כי כאמור זה עשוי להיות אפילו מסוכן.
• במרתון הראשון אני ממליץ לא להציב אתגר קשה מדי, אלא להינות וללמוד תחילה איך הגוף מתמודד עם האתגר. אני אמנם שילמתי מחיר בקילומטרים האחרונים על כך שרצתי ב-Zone נמוך מדי אולם זה היה במודע ואני חושב שזה עדיף מלאתגר את המערכות יתר על המידה.
• כפי שכבר ציינתי בפוסטים קודמים, אני ממליץ בחום להצטרף לקבוצה אפילו רק ל-1-2 מהאימונים השבועיים. זה מכניס למסגרת, משפר את המוטיבציה, האימונים אפקטיביים יותר ויש עם מי להתייעץ.
• נעליים וגרביים - למצוא דגם איכותי ומתאים של אחד מהמותגים המובילים שהכי נוח לכם ולהשאר איתו (אם הנעל טובה לכם, אחרי שעשתה את שלה פשוט החליפו אותה כל פעם לנעל חדשה מאותו הדגם). בכל מקרה לא להתפשר על איכות הנעל! כמי שהלך לא מעט שנים עם מדרסים (והוציא על העניין לא מעט כסף) אני סבור שאם הנעל איכותית ומתאימה ואין לכם איזשהי בעיה יוצאת דופן בכף הרגל כל המוסיף גורע (זרקתי את המדרסים לפני 3 שנים). את המרתון סיימתי בלי אף יבלת ובלי כאבים בכפות הרגליים.
• בלי ניסויים - אין מאמר ואין אתר שלא "חופר" על זה ולכן אומר ממש בקצרה שריצת המרתון איננה המקום לבצע ניסויים - לא של ביגוד, לא של מזון ולא של קצב הריצה. אני יכול להעיד שכשאתה עייף מאוד מפתה לקחת שלוק ממשקה אנרגיה צונן או מחטיף חדיש שממתין בדרך אולם אם לא התאמנת עם המוצר אתה לא מנסה אותו בתחרות כי המחיר עלול להיות גדול. בדקתי מספר פעמים (בעיקר באימונים הארוכים) את כל הציוד החל מהכובע, הביגוד (כולל תחתונים וגרביים), הג'לים כמובן ועשיתי את השינויים הנדרשים. שבועיים לפני הכנתי בצד את הערכה שאיתה התכוונתי לרוץ ולראיה אין שפשפות, אין פצעים, אין בעיות עיכול. באימון הסימולציה האחרון רן המאמן עשה לי קצת ריגשי על כך שהתאמנתי על קצב נמוך מהיכולת שלי. כמעט התפתתי לשנות את התכנית ובדיעבד אני ממש שמח שלא עשיתי את זה.
•  הכנה מנטאלית - להכין את הראש חשוב לא פחות מלהכין את הגוף, החל מתכנית הריצה, מוטיבציה, התמודדות עם הקשיים והמצבים השונים בהם אנו עלולים להתקל בכל שלב ואיך מתמודדים איתם, הכרת המסלול ועוד. ממליץ מאוד לעבוד מסודר (רשימת ציוד עם הפריטים שצריך לפני התחרות, תו"כ התחרות ואחרי התחרות) ולצמצם ככל שניתן את התקלות והדברים הבלתי מתוכננים שיכולים לקרות (ראה סעיף קודם). לי מאוד עזר לשבת עם עצמי יומיים-שלושה לפני, לעבור על הדברים בראש, לצפות בסרט המסלול ועוד. 



היפה בנשים

לסיום, ברצוני להודות מכל הלב לאשתי היקרה שבחודשים האחרונים מדדה איתי מסלולים, חילקה מים וג'לים, קמה מוקדם בשבתות והתעוררה היום ב-Fuck'n 4 בבוקר כדי להקפיץ אותי לזינוק והכל בחיוך (בדרך כלל).

מבחן הקלישאה - יאללה הפועל!

אחת הקלישאות המככבות בקרב חובבי הכדורגל לצד "כדורגל משחקים 90 דקות" לדרבי חוקים משלו"... היא ש"בכדורגל אין מגיע...". למי שפחות מתמצא אוסיף שהקלישאה באה לתאר את הדבר היחיד שמשנה - מבחן התוצאה (לא משנה כמה היית טוב, כמה השקעת, לכמה הזדמנויות הגעת, איזו טעות איומה עשה השופט...) או במילים אחרות: "אף אחד לא זוכר את הסגן של בר-כוכבא"; תוצאות לא תירוצים וכיו"ב. זה כל-כך חזק העניין הזה שזה פשוט מדהים לראות איך פרשנים בתקשורת הכתובה והמשודרת (וכמובן אנחנו האוהדים) משנים את דבריהם מקצה לקצה על-פי תוצאת המשחק. כך הפכו את הפועל למינימום ברצלונה אחרי ה-4-1 עם מכבי חיפה בשבוע שעבר (שיכול היה להיות בקלות גם 2-1 או 3-2 אבל תודו שהגיע לנו לנצח :->) וכך הפכו את ה-1-0 של בית"ר אתמול לטרגדיה. זה כמובן מה שכל-כך יפה במשחק הזה שבשנייה אחת אתה יכול ליפול מאיגרא רמה לבירה עמיקתא וההיפך.

למרות שאני מקפיד שלא לדבר לפני משחקים מנימוקי מנחוס, למי שכבר שואל אותי לפני משחק מה תהיה התוצאה אני עונה בפשטות: "נהיה טובים ננצח לא נהיה טובים נפסיד", למרות שכאמור זה לא תמיד ככה. אתמול לא הגיע להפועל לנצח, יותר נכון הגיע לה להפסיד. מעבר לעובדה שאני סבור שחשוב להפסיד מדי פעם (כדי שאנחנו האוהדים נעריך את טעמו המתוק של הניצחון ושהשחקנים לא ירימו את האף יותר מידי) אומר בהמשך לרצף הפוסטים מסוף העונה שעברה ומתחילת העונה הנוכחית שאני מאוד מתרגש מהעובדה שהפסד 1-0 של הפועל בטדי נחשב ל"סנסציה".

אסיים במה שכתבתי אתמול בערב לבן-דודי הצהוב והאהוב, שכמובן לא פספס הזדמנות לזרות מלח על פצעיי (ועוד אחרי שלא הצקתי לו יותר מידי אחרי ההשפלות של מכקי באשקלון ובעכו-בושה! איך שאתם נראים, 100 מיליון עאלק): לא משנה מה יקרה מעתה והלאה לי כבר יש מספיק מה לספר לנכדים - ראיתי בחיי 4 אליפויות ומשהו כמו 5 גביעים (מתוכם 2 דאבלים), הייתי עד לשני מסעות קסומים באירופה (עד עכשיו לא מבינים למה הסמ"פ בבית-לחם מחזל"ש הקפצה מבלי שאפילו יצא מחדר האוכל - הפועל מובילה 2:1 על פארמה יא מפגרים!), לקחנו אליפות בטדי, הפועל הנוכחית היא אחת הקבוצות הטובות של הפועל בכל הזמנים (או כמו שהתלמידים שלי אומרים: "אם לא ה...") והאמת שאני קונה הפסד 1-0 לבית"ר פעם בשנתיים-שלוש ובדרבי אפילו הקהל של מכבי כבר לא זוכר מתי הפסדנו (טפו טפו טפו). 

זה היה היום שהיה

דניאל היקרה,

לפני מספר שבועות שאלת אותי בתמימות באחת משיחות הפייסבוק שלנו: "תגיד שאולי, למה אתה מורה?!, כאילו, אתה יכול לעשות משהו הרבה יותר רציני..."

היום היה באמת (!) יום עמוס אולם קיבלתי בו כמה תשובות בשבילך:
* אחרי 45 דקות איילה כבר יודעת שמצפה רמון זה בנגב ושהצפון במפה נמצא למעלה.
* לא רק שמאור לא איחר לשיעור ולא ניסה אף תירוץ כדי לצאת החוצה הוא אפילו הוביל את העבודה של הקבוצה שלו ויודע שקצרין היא בירת הגולן וגם מה זו "רמה".
* ח'-2 - איזה מזל שיש לי את ח'-2, כל שיעור תענוג, וואו איזו כיתה.
* מופז משרבט בגאווה בתוך דבריו: "אין הנחתום מעיד על עיסתו" ומחייך מאוזן לאוזן
* משה מסתלבט עלי וטועה בכוונה בין: "שתי" ל-"שני" וכשאני כמעט מתקן הוא מחייך עם כל השיניים (תפסתי אותך המורה) ושמעון מזכיר לכולם שאומרים אני הולך הביתה! ולא הבית.
* בפעולה של קורס המד"צים אחד החברה זרק לי שממש לא היה לו כוח היום אבל הוא בא בשבילי - לא נראה לי שהוא אפילו הבין מה הוא אמר אבל גם אחרי 13 שעות עבודה הצלחתי לחייך, בעיקר מבפנים.

לילה טוב,
XD דנניאלל (לקורא הלא מיומן ככה כותבים בפייסבוקית).

הנוער של היום - אולי לא מה שחשבתם

מה כבר לא נאמר אודות הנוער של היום - כמה הוא לא רציני, לא אחראי, אלים, חסר כבוד, חסר נימוס, לא ממושמע, לא אכפת לו מכלום כל היום מול המחשב, חוצפפפפןןןןןןןןןןן!!!!!!!
על רקע כל אלו חשבתי לשתף אתכם במשהו קטן/גדול מהשבוע:
לפני שבועיים (!) החל לפעול פרלמנט הנוער בבאר-יעקב, בהנחייתה של מנהלת מחלקת הנוער.
השבוע התחלק הפרלמנט לועדות והחל לקדם את מסיבת פורים שחברי הפרלמנט רוצים לארגן עבור החברים שלהם. כל ועדה לקחה על עצמה תחום אחריות (ארגון, פרסום, ביטחון וכל') והתחייבה לקיים שתי פגישות עד לישיבת הפרלמנט הבאה. הישיבה הראשונה נקבעה ליום שני האחרון בשעה שלוש וחצי והשנייה להיום בארבע וחצי. בכמעט תשע שנותיי בצה"ל וקרוב לחמשת שנותי בנס-טכנולוגיות לא ראיתי ישיבה שהחלה בזמן כמו הישיבות של בני הנוער (אף אחד לא רדף אחריהם, אף אחד לא צלצל להזכיר להם, אפילו אירוע בפייסבוק לא פתחתי רחמנא ליצלן). יושבי הראש הגיעו עם קלסר ועט בלי שאף אחד ביקש מהם וסיכמו את עיקרי הנקודות. אחת הבנות הוציאה סיכומים מודפסים והפיצה למי שצריך... (רק מוודא שאתם מבינים שמדובר בנערים מכיתה ז'-יא').
איך אומרים אצלינו: "פעם אחת מקרה, פעמיים צירוף מקרים..." אבל אולי יש פה משהו?! אולי זה אנחנו המבוגרים שעושים משהו לא נכון?!! לפחות שווה פוסט - תודו!!!

נכון, אני לא רץ לפרסם כשהם מאחרים, לא מביאים את חומרי הלימוד, לא מכינים שיעורי בית, מדברים בזלזול, יורקים במסדרון, מקללים כמו..., מוציאים לי את הגרון, שותים לי את המיץ, מחרבים את השפה העברית או שואלים על תמונה של בן-גוריון: "למה האיש הזה לא שם ג'ל?" וגם לא ממהר לספר לכם כמה הם חומריים וכמה שעות הם באמת בפייסבוק (אני חותך את הראש אם טייס קרב בחיל האויר מצליח להתמודד עם כ"כ הרבה צ'טים במקביל כמו ילד מ-ח'-3).

אבל תגידו, יכול להיות שהזיזו לנו את הגבינה ואנחנו פשוט לא יודעים מה לעשות?!

הגודל כן קובע!

הראיון עם פרופ' מייקל ברבר, מחבר דו"ח מקינזי האחרון לחינוך, שפורסם בסוף השבוע האחרון (4.2.2011) בעיתון TheMarker איננו מחדש שום דבר, הן מבחינת מצבה של מערכת החינוך בישראל (הישגים בינוניים במבחנים הבינלאומיים, מעמד המורים...) והן מבחינת הצעדים הנדרשים לשפרה (הנהגה שתהיה מחוייבת לחינוך, אסטרטגיה, הקצאת משאבים, חיזוק מעמד המורה, איכות ההוראה...). אולם, עם טענה אחת של ברבר אינני מסכים בעליל: משנשאל האם העובדה שהכיתות בישראל הן מהצפופות במדינות המפותחות מהווה חסם להצלחה? ענה שהעלות של הקטנת מספר הילדים בכיתה היא גבוהה ביחס להחזר על ההשקעה וציין ש"אנחנו תמיד זוכרים מורה טוב, אבל לא נזכור אם הוא לימד אותנו בכיתה של 23 תלמידים או 28". כאשר מדובר במספרים בהם נקב ברבר אכן אין מה להתווכח אולם בכיתות שלנו לומדים קרוב ל-40 ילדים (!) בכיתה ולעתים אף יותר. גם למורה טוב יש מוטת שליטה מוגבלת. בכיתה של 40 תלמידים, שבה לומדים תלמידים מצטיינים לצד כאלה שבקושי מבינים מה המורה אומר, יש יותר בעיות משמעת וכמעט בלתי אפשרי לתת לתלמידים תשומת לב אישית. ממוצע המספרים בהם נקב ברבר, קרי 25-26 תלמידים בכיתה, הוא היעד אליו המערכת צריכה לשאוף כדי לשפר את אפקטיביות ההוראה. 

למאמר המלא באתר TheMarker

פרשת משה קצב - הטוב הרע והמכוער

מי מכם שעקב אחר הפוסטים האחרונים, מכיר את אי הנחת שלי מהקלות שבה שולחים במחוזותינו אדם לגליוטינה (אכן באותה נשימה הזהרתי את אישי הציבור מללכת לישון עם כלבים אחרת שלא יתפלאו שקמו עם פרעושים).
אולם משבית המשפט פסק "אשם", אני רשאי אש.

הטוב - אכן קשה למצוא טוב בפרשה המביכה והמעייפת הזו אולם הצלחתי בכל זאת לחלץ שני דברים:
האחד, הסיכוי שיומו של הכלב יבוא בקרוב והוא יבוא על עונשו וילך לישון עם פרעושים בתא המעצר הינו יותר מעשי מתאורטי.
השני, מערכת אכיפת החוק של מדינת ישראל הצליחה פעם נוספת "לסגור מעגל". למרות שבמציאות היומיומית לא קל לנו, האזרחים הקטנים, לחשוב, לזכור ולהאמין שבמדינת ישראל כולם שווים בפני החוק (בירוקטיה, קריצות, פערים, מינויים פוליטיים, חמולות, עסקנים, ג'ובים, שחיתות ושאר ירקות רקובים) לעתים נגלה אור קטן בקצה המנהרה.

הרע - אוי לבושה, אוי לכלימה. "האזרח מספר אחת" השמיני שלנו אנס! לא הטריד, לא נישק, לא מזמז, לא ליטף, אנס!!!

המכוער - משה קצב, אתה מגעיל ומסריח ודוחה ושקרן ושפל וחוצפן. אה וגם מכוער!