
הראיון עם פרופ' מייקל ברבר, מחבר דו"ח מקינזי האחרון לחינוך, שפורסם בסוף השבוע האחרון (4.2.2011) בעיתון TheMarker איננו מחדש שום דבר, הן מבחינת מצבה של מערכת החינוך בישראל (הישגים בינוניים במבחנים הבינלאומיים, מעמד המורים...) והן מבחינת הצעדים הנדרשים לשפרה (הנהגה שתהיה מחוייבת לחינוך, אסטרטגיה, הקצאת משאבים, חיזוק מעמד המורה, איכות ההוראה...). אולם, עם טענה אחת של ברבר אינני מסכים בעליל: משנשאל האם העובדה שהכיתות בישראל הן מהצפופות במדינות המפותחות מהווה חסם להצלחה? ענה שהעלות של הקטנת מספר הילדים בכיתה היא גבוהה ביחס להחזר על ההשקעה וציין ש"אנחנו תמיד זוכרים מורה טוב, אבל לא נזכור אם הוא לימד אותנו בכיתה של 23 תלמידים או 28". כאשר מדובר במספרים בהם נקב ברבר אכן אין מה להתווכח אולם בכיתות שלנו לומדים קרוב ל-40 ילדים (!) בכיתה ולעתים אף יותר. גם למורה טוב יש מוטת שליטה מוגבלת. בכיתה של 40 תלמידים, שבה לומדים תלמידים מצטיינים לצד כאלה שבקושי מבינים מה המורה אומר, יש יותר בעיות משמעת וכמעט בלתי אפשרי לתת לתלמידים תשומת לב אישית. ממוצע המספרים בהם נקב ברבר, קרי 25-26 תלמידים בכיתה, הוא היעד אליו המערכת צריכה לשאוף כדי לשפר את אפקטיביות ההוראה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה