15 ביולי 2010

גם לחופש יש גבול

במאמר המערכת שפורסם היום בעיתון 'הארץ', נטען כי שלילת שלוש מזכויותיה של ח"כ חנין זועבי, אשר נטלה חלק במשט לעזה, על-ידי המליאה מעוררת דאגה ופוגעת בחופש הביטוי ובדמוקרטיה.
מעברה של ח"כ זועבי על החוק ("אם הם סבורים שחנין זועבי עברה על החוק") לא נובעת בעיני מאמירותיה הקיצוניות והמקוממות, אלא מהשתתפותה הפעילה במשט אשר ממשלת ישראל החליטה שאיננו לגיטימי ולא יתאפשר לו להכנס למים הטריטוריאליים של המדינה. הגם שאני סבור שגם לחופש הביטוי (שהוא ערך חשוב ואני גאה להיות שייך למדינה שמאפשרת לחנין זועבי, אחמד טיבי וחבריהם לומר את דברם מחד ולמיכאל בן-ארי, אריה אלדד וחבריהם לומר את דברם מאידך) יש גבול -כשם שלא לגיטימי בעיני שאיש ציבור יאמר: "מוות לערבים" כך לא לגיטימי בעיניי שאיש ציבור (ערבי/חרדי או פציפיסט) יאמר אמירות קיצוניות כנגד המדינה וקיומה, יש הבדל בין להגיד לבין לעשות. אם חנין זועבי הייתה נואמת בהפגנה או עצרת כנגד מדיניות הממשלה ופעולת צה"ל, היה הדבר יותר מלגיטימי אולם ברגע שהתקבלה החלטה רשמית של הממשלה אודות המשט אסור היה לה כחברת כנסת לעלות על הסיפון. ערביי ישראל הם אזרחים שווי זכויות והם מחזיקים בתעודת זהות כחולה מתוקף החוק אולם כאזרחים, יש להם גם חובות ולכן הם (ודאי לא אנשי הציבור שבהם) לא יכולים לנסוע ללוב (כמו שאני לא יכול לנסוע לאכול חומוס בדמשק) ולא יכולים ליטול חלק במשט לעזה.

הקישור למאמר המלא ב'הארץ':

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1179804.html

הפגנה! לא חשוב על מה!

בשבוע שעבר צעדתי, יחד עם מספר קצינים ולוחמים מהפלוגה ושאר המוני בית ישראל, בקטע האחרון של המסע למען שחרורו של גלעד שליט, ממוצא לירושלים. הייתה זו הפעם הראשונה במהלך שלושים וקצת שנים של חיי שהייתי בהפגנה. מאז ומעולם אני נמנע מלקחת חלק באירועים המוניים (זולת משחקים של הפועל ותחרויות ספורט בהם אני מרגיש בנוח) והליכה להפגנה בפרט תמיד נראתה לי כמו פתח לצרות. בעודנו צועדים בשמש הקופחת סינן לעברי אחד המ"מים כמה חשוב לצאת להפגין - "אתה על X אני על Y זה בכלל לא משנה על מה... העיקר שתהיה מעורבות חברתית".
על הסיבה בגינה החלטתי לקחת חלק במסעה של משפחת שליט כתבתי כבר בפוסטים הקודמים. ברצוני להדגיש כאן כמה צדק אותו מ"מ (לא דיברתי איתו קודם אז אינני מפרסם את זהותו) - רבים הם הדברים אשר מוציאים אותנו משלוותנו אולם מעטים הדברים אשר אנחנו מוכנים לצאת בגינם לרחובות. בכניסה לעיר ולאחר מכן בגן העצמאות נתקלנו בקבוצה של אנשי ימין ומשפחות שכולות אשר הפגינו נגד שחרור מחבלים. ההליכה עצמה הייתה די משעממת אולם הצעידה למען מטרה ראויה בעיני, כשמנגד מפגינים מי שחושבים בדיוק ההיפך הייתה מלווה בהתרוממות רוח מסויימת. אני לא יודע אם זה יעזור או לא אבל בשבילי הייתה זו חוויה דמוקרטית משמעותית, בפעם הבאה אולי אפילו אלך עם שלט.
צאו להפגין! לא חשוב על מה.

שירת הסטיקר
הדג נחש ואהובה עוזרי
מילים: דוד גרוסמן
לחן: שאנן סטריט, גיא מר, אמיר בן עמי, משה אסרף, דודוש קלמס, יאיא ושלומי אלון

דור שלם דורש שלום
תנו לצה"ל לנצח
עם חזק עושה שלום
תנו לצה"ל לכסח
אין שלום עם ערבים
אל תתנו להם רובים
קרבי זה הכי אחי
גיוס לכולם, פטור לכולם
אין שום ייאוש בעולם
יש"ע זה כאן
נ נח נחמן מאומן
No Fear, משיח בעיר
אין ערבים אין פיגועים
בג"ץ מסכן יהודים
העם עם הגולן
העם עם הטרנספר
טסט בירכא
חבר, אתה חסר
הקדוש ברוך הוא אנחנו בוחרים בך
בחירה ישירה זה רע
הקדוש ברוך הוא אנחנו קנאים לך
ימותו הקנאים.

כמה רוע אפשר לבלוע
אבא תרחם, אבא תרחם
קוראים לי נחמן ואני מגמגם
כמה רוע אפשר לבלוע
אבא תרחם, אבא תרחם
ברוך השם אני נושם.

מדינת הלכה - הלכה המדינה
מי שנולד הרוויח
יחי המלך המשיח
יש לי בטחון בשלום של שרון
חברון מאז ולתמיד
ומי שלא נולד הפסיד
חברון עיר האבות
שלום טרנספר
כהנא צדק
CNN משקר
צריך מנהיג חזק
סחתין על השלום, תודה על הבטחון
אין לנו ילדים למלחמות מיותרות
השמאל עוזר לערבים
ביבי טוב ליהודים
פושעי אוסלו לדין
אנחנו כאן הם שם
אחים לא מפקירים
עקירת ישובים מפלגת את העם
מוות לבוגדים
תנו לחיות לחיות
מוות לערכים

כמה רוע אפשר...

לחסל, להרוג, לגרש, להטעות
להדביר, להסגיר, עונש מוות, NO FEAR
להשמיד, להכחיד, למגר, לבער
הכל בגללך, חבר

על ארץ מוותרים רק בלב

השבוע מנו 11 שנים למותו של הזמר והיוצר הענק מאיר אריאל.
בלמעלה משלושים שנות יצירה אריאל כתב, הלחין ושר עשרות שירים שהפכו לעמודי התווך של המוסיקה הישראלית. את חלקם שר בעצמו וחלקם בוצעו על-ידי ענקים כאריק איינשטיין, שלום חנוך יהודית רביץ ואחרים.
יהי זכרו ברוך!


על ארץ מוותרים רק בלב
מילים ולחן: מאיר אריאל

על ארץ מוותרים רק בלב
ארץ עוזבים רק בלב
ארץ שוכחים רק בלב
על ארץ מוותרים רק בלב
רק בלב

הארץ הזאת כבר החליפה
עמים ואומות כשמלה
כמו תכשיטים רק שומרת
על השמות שקיבלה

החליפה אותי פעמיים
כמעט שהייתי אחר
אך לי אלף שנים ועוד אלף
שלא מוותר על גרגר

החליפה אותי איך ולמה
איך למה לא שמתי לב
כמו שדרכתי עליה
ככה גם לא שמתי לב

רק מידי נשמטה לי
מיד נלכדה בלבי
ובלבי אחזתיה
שלא תשכח ימיני

כי תמצא לך ארץ
ותהיה בה אזרח
לך איתה בדרך ארץ
שמע מאחד שסרח

ארץ אוהבת קצת יחס
ארץ רוצה תשומת לב
לא משנה מי ומה אתה
ארץ רוצה תשומת לב

כי על ארץ מוותרים רק בלב
ארץ עוזבים רק בלב
ארץ שוכחים רק בלב
על ארץ מוותרים רק בלב
רק בלב

12 ביולי 2010

תוצאות לא תירוצים

אין לנו אלא להתקנא עד מאוד בהישגים המדהימים של הספורט הספרדי בשנים האחרונות: בשנת 2006 זכתה נבחרת ספרד באליפות העולם בכדורסל ונבחרת הכדורגל הינה אלופת העולם הטרייה (פול התמנון לא טעה גם הפעם); בשנה שעברה זכתה ברצלונה באליפות אירופה לקבוצות בכדורגל והשנה עשתה זאת גם בכדורסל; רפאל נדאל הינו המדורג ראשון בעולם בטניס וזכה בכל תחרויות הגראנדסלאם, למעט אליפות ארה"ב הפתוחה; נבחרת הכדורגל זכתה לפני שנתיים באליפות אירופה לנבחרות ובשנה שעברה עשתה זאת גם נבחרת הכדורסל; אלברטו קונטאדור מנסה בימים אלה להגן על תוארו כמנצח הטור דה פראנס והינו אחד הרוכבים הבודדים בהיסטוריה אשר זכו בשלושת הטורים הגדולים; באולימפיאדה האחרונה זכתה המשלחת הספרדית בלא פחות מ-18 מדליות, מתוכן 5 זהב והיד עוד נטויה.
אינני יודע איך הם עושים זאת אבל מה שבטוח הם עושים זאת נכון - תוצאות ולא תירוצים!
אנחנו, שבתחום הספורט תמיד חסרים "גרוש ללירה", צריכים לגזור, לשמור וללמוד ממדינה שבעידן המודרני ותיקה מאתנו רק ב-17 שנה (ב-1931 קמה הרפובליקה הדמוקרטית של ספרד לאחר 439 שנות שלטון מלוכני חובק עולם).
כבר ב-1968 בוטל צו הגירוש ליהודי ספרד משנת 1492 - הגיע הזמן לתוצאות, לא תירוצים.

11 ביולי 2010

עורך דין לכל חייל

בעקבות מבצע 'עופרת יצוקה' ו'אירועי המשט', עלתה שוב לדיון האפשרות לזמן חיילים לעמוד בפני ועדת חקירה או לאפשר לגופים חיצוניים לצה"ל, ישראלים ובינלאומיים, לתחקר חיילים באופן ישיר.
יותר מהאפשרות שלוחם או מפקד, אשר יוצא להלחם בשליחות המדינה, יידרש לייצג את עצמו בפני גוף כזה או אחר, מצמרר אותי לחשוב שהסוגייה תעסיק את אותו לוחם בעת ביצוע המשימה.
במלחמה יש נפגעים, לרבות חפים מפשע. החייל לא בחר לצאת ולהילחם ולכן למדינה ששלחה אותו יש כלפיו אחריות. ברמה הרעיונית (אנא התמקדו בעניין ואל תתפסו להשוואה הפשטנית והלא מידתית בין חיי אדם לעוף בקארי), זה כמו שכאשר מלצר מפיל צלחת אל לה למסעדה שמעסיקה אותו לנקות את עלות המנה משכרו. אין בדברי משום לפתור אותנו הלוחמים והמפקדים מחינוך לערכים בלחימה ובכלל זה טוהר הנשק ובהקפדה עליהם, קטנה (לא אי אפשר לראות משחק בסלון של ערבים כי המבצע יצא בדיוק בזמן המונדיאל) כגדולה (פגיעה בחפים מפשע) בשדה הקרב. יחד עם זאת, למי שהדברים לא מספיק ברורים לו אומר שכמפקדים עלינו להיות מכוונים בידי שני דברים בלבד: עמידה במשימה והחזרת הלוחמים הביתה בשלום. המשימה חשובה יותר מחיינו שלנו וחיי חיילינו חשובים יותר מחייהם של חפים מפשע. צעדים משמעתיים כנגד לוחמים ומפקדים צריכים להינקט אך ורק בתוך הצבא ורק במקרה של חריגה ברורה מנורמות וערכים (דוגמת ביזה) או במקרה של רשלנות (בשונה מטעות בשיקול דעת).

http://www.hosem.org.il/n4/Testimony-of-a-British-Colonel-for-Israel-and-the-IDF

8 ביולי 2010

כבר לא מובן מאליו

לפני מספר שבועות קיבלתי הודעה ממשרד הרישוי שעלי לחדש את רישיון הנהיגה שלי. להפתעתי הסכום לתשלום שהופיע על השובר היה 10 ש"ח. כשביקשתי לברר מה פשר הדבר, התברר לי שהסכום כה סמלי כי הנני עונה להגדרה "משרת מילואים פעיל". באותו רגע ההרגשה הייתה ממש טובה ואפילו השווצתי בעניין בארוחת יום שישי.
זה ממש לא בגלל הכסף, כי אני ממש לא (!) מרגיש "פראייר" והרי הייתי ממשיך להגיע למילואים גם אם הייתי נדרש לשלם את מאות השקלים שהתרגלתי לשלם בעבור חידוש הרישיון, אבל היה נחמד לגלות שהמדינה שלנו מתחילה שלא לקחת כמובן מאליו את זה שאני ושאר משרתי המילואים עוזבים את הכל ומתייצבים תמיד, לעיתים משלמים מחיר בעבודה ונדרשים לעשות מועדי ב' ואף לחזור על קורסים באוניברסיטה וחותמים על כל מסמכי ההתנדבות אפילו בלי לקרוא מה כתוב בהם. פריצת הדרך המשמעותית בעיני של חוק המילואים היא בההכרה של החברה בכך שרק 45% מהנקראים לשירות צבאי נקלטים למערך המילואים ורק 10% נושאים בפועל בנטל. החוק מאפשר לראשונה להפלות אותנו לטובה. פחות משמעותי אם זה יבוא לידי ביטוי בהנחה על חידוש רישיון הנהיגה, בעדיפות בקבלה למעונות הסטודנטים, בנקודת זיכוי במס או בזוג כרטיסים לסרט.

ההיגיון לא נעצר בש.ג

השבוע יצא לי לאכול צהריים עם אמא שלי. לפני שהתחלנו לבלוע היא שאלה: "שמעת על הביזיון של החיילים בחברון...?! הם הולכים לחטוף חבל על הזמן..." וזרקה משהו על איזה ריקוד וסרט באינטרנט. האמת שלא שמעתי וישר חשבתי לעצמי: "בטח שוב הנחלאווים עושים לנו פאדיחות."
כשהגעתי למחשב הקשתי "חיילים בחברון" בגוגל ומייד קפצו מאות קישורים - מסתבר שסרטון באורך 1:50 דקות, בו נראים חיילים מפלוגת החוד של גדוד 50 של הנחל רוקדים לצלילי "שיר המקפלות" של ארץ נהדרת הועלה ליוטיוב אך הוסר בשעות הצהריים. הסרטון הועלה מחדש על-ידי גולשים אחרים וזכה לעשרות אלפי צפיות ומאות טוקבקים והוצג בכלי תקשורת ישראלים וזרים רבים. הסרטון לכשעצמו "גדול מהחיים" ולא יכלתי שלא לצחוק. הוא זכה לתגובות חיוביות (דוגמת "פרחים בקנה", "אתם גדולים" ושלל בקשות לא להעניש את החיילים) ושליליות (דוגמת "ביזיון", "קל לצחוק על הכיבוש כשאתה בצד המדכא" ודרישות להעמיד את החיילים לדין) כאחת.
כשחשבתי על העניין בעצמי, ניסיתי לבחון אותו ממספר זוייות (חברתית, פוליטית, צבאית) ולחשוב על הדברים מנקודת המבט של חייל, מפקד ואזרח. הגעתי למסקנה שאמנם הייתי שמח יותר אילו החיילים היו רוקדים ומצלמים בכניסה למוצב ולא בפעילות מבצעית וודאי שלא צריך להוסיף ריקוד לכל "נוהל קרב", אבל בסה"כ מדובר במעשה קונדס של חיילים בני 18 שחיפשו לשחרר קצת לחץ וללא ספק לא (!) עברו את גבול הטעם הטוב. הם היו עם ציוד לחימה מלא ובחרו במקום בו הסיכון יחסית נמוך. גם במבחן התוצאה לא קרה שום דבר ויש אפילו מי שטוענים שזה מסייע להסברה. קיוויתי שהמפקדים יעירו ללוחמים אבל לא יענישו אותם. למחרת קראתי בעיתון שצה"ל החליט שלא להעניש את החיילים - מסתבר לשמחתי שההיגיון לא נעצר בש.ג.
את מי שחושב קצת אחרת, אני מזמין לשישה חודשים ארוכים של תעסוקה מבצעית בעיר חברון שם ישמור בעמדה שעות אינספור, יאבטח את ההולכים למערת המכפלה בכל ערב שישי ובכל יום שבת, יסייר שעות ארוכות עם שכפ"ץ, קסדה אפוד ונשק לאורך הקסבה, יספוג קללות וגידופים ממתיישבים (ממש לא כולם - יש הרבה אנשים טובים) ועוד.

http://www.trand.co.il/index.php?option=com_hwdvideoshare&task=viewvideo&video_id=3218