יש מלא חיים בשוליים

ברוח התקופה ולאור התאונה הקשה שארעה בשבוע שעבר, יצאו הבוקר מאות רבות של רכבי אפניים מעשרות קבוצות למסע זיכרון ומחאה מלטרון למקום התאונה ובחזרה. חרף עייפות הרגליים מ-80 הקילומטרים של אימון הבוקר, אמרתי לאבא שאם אנחנו לא נצעק את צעקתנו אז מי כן ושאני חייב להצטרף, הרי עברנו שם 20 דקות אחרי התאונה והגופות עוד היום מוטלות על הכביש.אני מניח שהחלק של הזיכרון ברור אולם המחאה שלי מופנית למספר גורמים:

1. אלינו רוכבי האפניים אשר לא תמיד מקפידים לרכוב בשוליים ועל שאר כללי הבטיחות לרבות לסמן עצמנו בצורה בולטת (אני יודע שאתם מהנהנים עכשיו בראש כאילו יש לכם את "ה"תשובה למספר הבלתי הגיוני של רוכבים שנפגעים מדי שנה על הכביש - תירגעו, מייד אני מגיע אליכם).
2. אתם הנהגים שעם ובלי קשר לנקודה הקודמת נוהגים בביריונות ומגלים חוסר סבלנות כלפינו הרוכבים (ואני עוד לא מדבר על כל הטינופות שעולים על ההגה שיכורים או עייפים עד כדי הירדמות על ההגה). מעבר לכך שבישראל החוק אומר שאסור לעקוף רוכב אפניים אלא אם הוא סימן לך שזה בסדר, מה קרה?! למה אי אפשר לתת מטר שניים ולעקוף בזהירות?!!, למה חייבים לצפור כמו פראי אדם?!!!
3. שר התחבורה והבטיחות בדרכים, שהדבר הכי טוב שהיה לו לומר לאחר התאונה זה שהוא ימנה ועדה שתבחן האם לאסור על רוכבי אפניים לרכוב בכבישים בינעירוניים. משר בישראל הייתי מצפה לאמירה קצת יותר רצינית וראייה מעט יותר רחבה  (אבל מה אני מתפלא אם כשמחיר החלב גבוה מקצצים קודם לרפתנים). כמות הרוכבים שהיתה היום במסע ועוד אלפים רבים בכל הארץ שרוכבים מדי שבוע (אני בכוונה לא נכנס להבחנה שבין אלו שמשתמשים באפניים כאמצעי תחבורה לבין אלו שרוכבים בשביל הספורט וגם לא מנסה להסביר למה רוכב כביש לא יכול להתאמן במקום כמו פארק הירקון כי לא נצא מזה - אני מזמין את מי שרוצה להבין באמת שיבוא איתי פעם אחת לרכיבת שבת) מעידה שאי אפשר פשוט לסגור את הכביש רק כי זה הכי קל. מתוקף תפקידו יש לשר אחריות לכך שמספר הנפגעים עולה מדי שנה וכשם שלא סוגרים כביש שאלפי אנשים נוסעים בו כי יש בו פיגועים אלא דורשים ממערכת הבטחון להגן עליו וכשם שלא אוסרים על קשישים לחצות כביש רק מפני שהם נדרסים בהמוניהם במעברי החציה לאסור עליי לרכוב על הכביש זה לא פתרון. אני מודע לכך שזה ספורט מסוכן ולכן לגיטימי בעיניי להחליט שאסור לי (כשם שאסור לקטנוע, טרקטור וסוס ועגלה) לעלות על כביש מהיר. אני אפילו מוכן לקבל שייאסר עליי לעלות על כבישים בינעירוניים מסויימים שיוגדרו אחרי מיפוי מסודר למסוכנים אבל לסגור את הכביש לגמרי?!! אדני השר, אז מה בכל זאת ניתן לעשות? העלאת המודעות לנושא באמצעות מיזמי חינוך ומסעות פרסום ושילובו בתהליך קבלת רישיון נהיגה , הן במבחן התיאוריה והן בהכשרה המעשית; סלילת נתיבים מיוחדים לאפניים כנהוג במדינות מתוקנות בעולם המערבי; בחינת סגירת מספר מוגדר של כבישים בהם מתאמנת כמות גדולה של רוכבים לשעתיים-שלוש בשעות הבוקר המוקדמות של סוף השבוע (למשל כביש צובה-נס הרים בין 6:00-9:00 בימי שבת ועוד 2 מקבילות, אחת בצפון ואחת בדרום); קידום הכשרת 3-4 מסלולים של 10 ק"מ לטובת רוכבי האפניים שיורידו רוכבים רבים מהכביש - ניתן לעשות זאת במימון משותף של יזמים שהנושא קרוב לליבם בסיוע המדינה ואפילו לגבות מאתנו אגרה מסויימת ולהוציא לפועל בפארק ייעודי, בכביש ההיקפי של קיבוץ זה או אחר או סביב איזור תעשייה.
4. איגוד האפניים ואיגוד הטריאתלון אשר אמורים לייצג אותנו הרוכבים ולא השכילו ליצור לנו לובי משמעותי, להעלות את הנושא על סדר היום ולקדם פרוייקטים משמעותיים דוגמת אלה שהזכרתי לעיל (ואם כן קיימים ולא שמענו עליהם כנראה שהם לא אפקטיביים דיו). בדרך-כלל המוטו שלי הוא שאם אני לא לוקח חלק בצוות שמוביל עניין מסויים אני לא מעביר ביקורת על התוצאה אולם חברות באיגוד עולה מאות שקלים בשנה ואם אנשים לקחו על עצמם תפקיד פורמאלי בארגון הם מחוייבים לתוצאות. אוסיף לנקודה זו ביקורת נוספת עלינו הרוכבים על שלא השכלנו לדרוש מהגופים שמייצגים אותנו תוצאות משביעות רצון.
5. המחוקק, המשטרה ומערכת המשפט שמגלים אזלת יד בהתמודדות עם ההשתוללות על כבישי ישראל. ברור שהמציאות מורכבת ממה שניתן לתאר בשורה וחצי ויש לא מעט עשייה בנושא אולם אני סבור שאם העונש על העבירות החמורות, דוגמת נהיגה תחת השפעת סמים ואלכוהול, היה כבד אנשים היום חושבים פעמיים.

אחרי חוויה של ספורט ודמוקרטיה ו-119 ק"מ של דיווש אני הולך לנוח.
יש חיים בשוליים - אל תהרגו אותם!!!