23 בפבר׳ 2011

הנוער של היום - אולי לא מה שחשבתם

מה כבר לא נאמר אודות הנוער של היום - כמה הוא לא רציני, לא אחראי, אלים, חסר כבוד, חסר נימוס, לא ממושמע, לא אכפת לו מכלום כל היום מול המחשב, חוצפפפפןןןןןןןןןןן!!!!!!!
על רקע כל אלו חשבתי לשתף אתכם במשהו קטן/גדול מהשבוע:
לפני שבועיים (!) החל לפעול פרלמנט הנוער בבאר-יעקב, בהנחייתה של מנהלת מחלקת הנוער.
השבוע התחלק הפרלמנט לועדות והחל לקדם את מסיבת פורים שחברי הפרלמנט רוצים לארגן עבור החברים שלהם. כל ועדה לקחה על עצמה תחום אחריות (ארגון, פרסום, ביטחון וכל') והתחייבה לקיים שתי פגישות עד לישיבת הפרלמנט הבאה. הישיבה הראשונה נקבעה ליום שני האחרון בשעה שלוש וחצי והשנייה להיום בארבע וחצי. בכמעט תשע שנותיי בצה"ל וקרוב לחמשת שנותי בנס-טכנולוגיות לא ראיתי ישיבה שהחלה בזמן כמו הישיבות של בני הנוער (אף אחד לא רדף אחריהם, אף אחד לא צלצל להזכיר להם, אפילו אירוע בפייסבוק לא פתחתי רחמנא ליצלן). יושבי הראש הגיעו עם קלסר ועט בלי שאף אחד ביקש מהם וסיכמו את עיקרי הנקודות. אחת הבנות הוציאה סיכומים מודפסים והפיצה למי שצריך... (רק מוודא שאתם מבינים שמדובר בנערים מכיתה ז'-יא').
איך אומרים אצלינו: "פעם אחת מקרה, פעמיים צירוף מקרים..." אבל אולי יש פה משהו?! אולי זה אנחנו המבוגרים שעושים משהו לא נכון?!! לפחות שווה פוסט - תודו!!!

נכון, אני לא רץ לפרסם כשהם מאחרים, לא מביאים את חומרי הלימוד, לא מכינים שיעורי בית, מדברים בזלזול, יורקים במסדרון, מקללים כמו..., מוציאים לי את הגרון, שותים לי את המיץ, מחרבים את השפה העברית או שואלים על תמונה של בן-גוריון: "למה האיש הזה לא שם ג'ל?" וגם לא ממהר לספר לכם כמה הם חומריים וכמה שעות הם באמת בפייסבוק (אני חותך את הראש אם טייס קרב בחיל האויר מצליח להתמודד עם כ"כ הרבה צ'טים במקביל כמו ילד מ-ח'-3).

אבל תגידו, יכול להיות שהזיזו לנו את הגבינה ואנחנו פשוט לא יודעים מה לעשות?!

5 בפבר׳ 2011

הגודל כן קובע!

הראיון עם פרופ' מייקל ברבר, מחבר דו"ח מקינזי האחרון לחינוך, שפורסם בסוף השבוע האחרון (4.2.2011) בעיתון TheMarker איננו מחדש שום דבר, הן מבחינת מצבה של מערכת החינוך בישראל (הישגים בינוניים במבחנים הבינלאומיים, מעמד המורים...) והן מבחינת הצעדים הנדרשים לשפרה (הנהגה שתהיה מחוייבת לחינוך, אסטרטגיה, הקצאת משאבים, חיזוק מעמד המורה, איכות ההוראה...). אולם, עם טענה אחת של ברבר אינני מסכים בעליל: משנשאל האם העובדה שהכיתות בישראל הן מהצפופות במדינות המפותחות מהווה חסם להצלחה? ענה שהעלות של הקטנת מספר הילדים בכיתה היא גבוהה ביחס להחזר על ההשקעה וציין ש"אנחנו תמיד זוכרים מורה טוב, אבל לא נזכור אם הוא לימד אותנו בכיתה של 23 תלמידים או 28". כאשר מדובר במספרים בהם נקב ברבר אכן אין מה להתווכח אולם בכיתות שלנו לומדים קרוב ל-40 ילדים (!) בכיתה ולעתים אף יותר. גם למורה טוב יש מוטת שליטה מוגבלת. בכיתה של 40 תלמידים, שבה לומדים תלמידים מצטיינים לצד כאלה שבקושי מבינים מה המורה אומר, יש יותר בעיות משמעת וכמעט בלתי אפשרי לתת לתלמידים תשומת לב אישית. ממוצע המספרים בהם נקב ברבר, קרי 25-26 תלמידים בכיתה, הוא היעד אליו המערכת צריכה לשאוף כדי לשפר את אפקטיביות ההוראה.