על רקע כל אלו חשבתי לשתף אתכם במשהו קטן/גדול מהשבוע:
לפני שבועיים (!) החל לפעול פרלמנט הנוער בבאר-יעקב, בהנחייתה של מנהלת מחלקת הנוער.
השבוע התחלק הפרלמנט לועדות והחל לקדם את מסיבת פורים שחברי הפרלמנט רוצים לארגן עבור החברים שלהם. כל ועדה לקחה על עצמה תחום אחריות (ארגון, פרסום, ביטחון וכל') והתחייבה לקיים שתי פגישות עד לישיבת הפרלמנט הבאה. הישיבה הראשונה נקבעה ליום שני האחרון בשעה שלוש וחצי והשנייה להיום בארבע וחצי. בכמעט תשע שנותיי בצה"ל וקרוב לחמשת שנותי בנס-טכנולוגיות לא ראיתי ישיבה שהחלה בזמן כמו הישיבות של בני הנוער (אף אחד לא רדף אחריהם, אף אחד לא צלצל להזכיר להם, אפילו אירוע בפייסבוק לא פתחתי רחמנא ליצלן). יושבי הראש הגיעו עם קלסר ועט בלי שאף אחד ביקש מהם וסיכמו את עיקרי הנקודות. אחת הבנות הוציאה סיכומים מודפסים והפיצה למי שצריך... (רק מוודא שאתם מבינים שמדובר בנערים מכיתה ז'-יא').
איך אומרים אצלינו: "פעם אחת מקרה, פעמיים צירוף מקרים..." אבל אולי יש פה משהו?! אולי זה אנחנו המבוגרים שעושים משהו לא נכון?!! לפחות שווה פוסט - תודו!!!
נכון, אני לא רץ לפרסם כשהם מאחרים, לא מביאים את חומרי הלימוד, לא מכינים שיעורי בית, מדברים בזלזול, יורקים במסדרון, מקללים כמו..., מוציאים לי את הגרון, שותים לי את המיץ, מחרבים את השפה העברית או שואלים על תמונה של בן-גוריון: "למה האיש הזה לא שם ג'ל?" וגם לא ממהר לספר לכם כמה הם חומריים וכמה שעות הם באמת בפייסבוק (אני חותך את הראש אם טייס קרב בחיל האויר מצליח להתמודד עם כ"כ הרבה צ'טים במקביל כמו ילד מ-ח'-3).
אבל תגידו, יכול להיות שהזיזו לנו את הגבינה ואנחנו פשוט לא יודעים מה לעשות?!
