אותה אדרת בשינוי גברת

בעוד מספר שבועות, אשלים בע"ה (לא לא התחזקתי פשוט אינני רואה כיצד אצליח ללא עזרתו) את החובות שנותרו לי ואסיים את התואר השני במנהל ומנהיגות בחינוך.

עם סיום הסמסטר האחרון שאלתי את עצמי: ישבת כל-כך הרבה שעות בכיתה, ולא פחות שעות מול המחשב, מה בעצם למדת?! עניתי: שהתואר כלל קורסים שונים ומגוונים, מעניינים יותר ומעניינים פחות, ואין ספק שלמדתי המון דברים חדשים, הן מהמרצים ולא פחות מחברי לספסל הלימודים. אני רוצה לחלוק אתכם משהו שדווקא לא נלמד באופן מוצהר אלא בין השורות - מאין עיבוד שלי לסגנון ההוראה של שתיים מהמרצות שלנו המתבסס על החומר הנלמד בשני קורסים אחרים, שהועברו על-ידי מרצים אחרים ('פילוסופיה של החינוך' ו'תכנון לימודים בעידן הידע').
הקורס בפילוסופיה עסק בהתפתחות החשיבה הפילוסופית-חינוכית ואפשר לי לחשוב ולבחון את עמדתי בסוגיות כגון האם צריך לחנך? האם אפשר לחנך? מהן מטרות החינוך? ועוד (כבד אהה?). הקורס בעידן הידע עסק במאפיינים של עידן הידע, דור ה-X, טכנולוגיות, כלים ורעיונות לתכנון לימודים, החל בפייסבוק וכלה ב-Google Earth.
ולעניין עצמו: שתי המרצות השתמשו במצגות של Powerpoint (איך לא). מרצה אחת, ד"ר X, הדגישה לכל אורך הקורס כי מטרתה להעביר לנו רעיון, להטמיע דרך חשיבה ושמבחינתה אנחנו יכולים ואף מוזמנים לקחת את המצגות שלה, למחוק את השם שלה ולהחליפו בשלנו ולהעביר את החומר הלאה - כמה שיותר יותר טוב. המרצה השנייה, ד"ר Y לעומת זאת, ציינה שהמצגות שלה אמנם באתר הקורס אבל הדגישה שהיא "הגנה עליהן ב-PDF". העניין כמובן איננו הפורמט של המצגת שכן אני, או האחיין שלכם בן ה-7, פורץ את ה-PDF ביד אחת בתוך 4 שניות. העניין הוא הפילוסופיה החינוכית העומדת מאחורי אופן שמירת המצגת, המייצגת את תפיסת תפקידן כמורות בעידן הידע. אני מניח שמטרתן של שתי המרצות זהה אולם ד"ר X מבינה שהמידע שנמצא במצגת שלה, חשוב, מעניין ומגוון ככל שיהיה נגיש ברשת לכל דורש ותפקידה כמרצה הוא לארגן אותו, לתווך אותו וללמד את הסטודנטים לחשוב. ד"ר Y לעומתה, עדיין שרויה בקונספציה של המאה הקודמת - "אותה אדרת בשינוי גברת".

תוצאות לא תירוצים 2-3

הפוסט הזה הוא שילוב של 2 פוסטים - 'תוצאות לא תירוצים 2', אשר היה אמור להיות מפורסם עם פתיחת עונת הכדורגל אבל מטעמי "מנחוס" (את מי שלא עוקב אני מחזיר לפוסט שפרסמתי בחודש יוני) הושם ב-Hold, ו'תוצאות לא תירוצים 3' שאני כותב בידיים רועדות בשניות אלה:

תוצאות לא תירוצים 2
אחרי שבפוסט הקודם בנושא ('תוצאות לא תירוצים') פירגנתי בקנאה לספורט הספרדי, הגיע הזמן לפרגן לעצמנו.

אחרי עונת מלפפונים לוהטת במיוחד, שכללה אינספור ספוקלציות ואירועים דרמטיים (הקרב על יצחקי, כן/לא בן סהר...), הנהלת הפועל "שיחקה אותה". למרות כל בלבולי המוח והדרמות בתקשורת, המרדף האירופאי אחרי כוכבי העונה שעברה והמאבק עם מקקי, חיפה ובית"ר, כל הסגל לרבות ורמוט, דה-סילבה, אניימה, שכטר וזהבי נשאר בוולפסון. אפילו התחזקנו בחלק מהעמדות ועוד נשאר מקום לחיזוק נוסף אם נצליח להתקדם בליגת האלופות ולהזרים לקופת המועדון כמה מיליונים. לא אוכל לסכם זאת טוב יותר מדגלאס דה סילבה ("ליל שמיל") ואולי בכל זאת - תוצאות לא תירוצים!!!

תוצאות לא תירוצים 3
למרות ההישג היוצא מהכלל באוסטריה היה זה שבוע קשה. הפסד בחיפה במחזור הפתיחה של הליגה, פציעה מיותרת של שכטר, התפרצות של גוטמן ו-90 דקות של להיות או לחדול. חרף משחק גרוע (!) שלא דמה לכלום, בריחה של ורמוט מהכדור, שער עצמי אומלל (את מי שהופתע אני מחזיר שוב לפוסט מחודש יוני - אצל הפועל אין כלום קל) שגמר לי את כל הציפורניים והוכחה נוספת שצריך לשלוח את רומן רוקי חזרה למקום ממנו הגיע (מהדקה ה-20 שיגעתי את אבא שלי: "למה הוא לא מכניס את אבוטבול?!") הפועל עשתה את זה!. החל מבעוד שבועיים אתיישב על הספה בימי שלישי ורביעי ב-21:40 כדי לראות את הפועל בליגת האלופות של אירופה. לצלילי חצוצרות וכינורות יצאו השדים האדומים של תל-אביב מהמנהרה מלווים בילדים מחוייכים. במרכז המגרש יסתובב הדגל שחור לבן של הגדולות באמת. מי יודע, עם הגרלה נוחה, חיזוק של 2-3 שחקנים וקצת מזל אולי אפילו עוד נפתיע.
תוצאות לא תירוצים כבר אמרנו?!

מה קורה לנו?!

הבוקר, בעודי בדרך לפגישה, שמעתי ברדיו כי פקחי מנהל מקרקעי ישראל בליווי המשטרה הרסו בפעם הרביעית בתוך שלושה שבועות את הכפר הבדואי הלא מוכר בנגב 'אל-ארקיב'.
סיפור הכפרים הלא מוכרים בנגב הינו סיפור קלאסי של "נמר ואנטילופה" * המדינה לא עושה די כדי לפתור את הבעיה והמצוקה של הבדואים והם מצדם לוקחים את החוק לידיים. אף צד לא מוכן לוותר ולכן אינני רוצה לדון בשאלת הצדק.
מה שעצבן אותי זה שהריסת הבתים התבצעה באמצע צום הרמדאן, תוך הפגנת חוסר רגישות וחוסר התחשבות מוחלטים ומבלי להשקיע טיפת מחשבה. אם רשויות החוק בצרפת היו הורסות את ביתו הלא חוקי של אזרח יהודי ביום כיפור או בערב פסח היינו זועקים: "אנטישמים". למי מכם שהטיעון האנושי לא "עושה לו את זה", הכנתי משהו קצת יותר פרקטי: בקרב על התודעה אין נמר ואנטילופה - לא משנה כמה המדינה "צודקת" היא תמיד תצטייר כחזקה ואכזרית מול תמונה של ילד על רקע ביתו ההרוס או ראיון עם אישה שכל עולמה חרב עליה. רבאק קצת מחשבה. כשהייתי בצבא הקפדתי (טוב, השתדלתי להקפיד) להמעיט בביקורת על החלטות שהורדו מלמעלה מתוך אמונה בלב שלם שלא יושבים שם חבורה של מטוטמים אלא אנשים רציניים ומנוסים, וגם אם אני לא מסכים אם החלטה זו או אחרת מישהו לפחות חשב על מה שהוא עושה. לצערי אני לא יכול לומר שאני מרגיש כיום אותו הדבר.



* למי מכם שלא מכירים את המטאפורה של ג'קי לוי, אומר שמורי ורבי, הד"ר דן גבתון, נוהג להשתמש בה כדי להסביר ולהדגיש את הצורך בהסתכלות ביקורתית על המציאות וראיית התמונה הרחבה. כצופה קבוע של ערוצי נשיונל ג'אוגרפיק לא יכלתי להתאפק. להלן הסבר קצר: אתה רובץ מול הטלביזיה וצופה בסרט על הנמר בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק. הנמר עייף ורזה, שכן לא אכל כבר למעלה משבועיים (והוא בכלל בסכנת הכחדה) והוא יוצא לצוד את האנטילופה. הוא רץ אחריה והיא בורחת לו המנוולת ובועטת ואתה מת שהוא יתפוס אותה כבר וירגיע את רעבונו ומעודד אותו כמו במשחק של הפועל. הסרט נגמר ובאורח פלא מוקרן סרט על האנטילופה. האנטילופה מאוד מסכנה כי עוד מעט חורף וכבר אין לה הרבה אוכל. היא נמצאת בסכנת הכחדה כי היא ממליטה רק פעם בשנה ורק אחד מתוך עשרה עופרים שורד. הערב יורד והנמר האכזר אורב לאנטילופה המסכנה. הוא רץ אחריה הרוצח ואתה מעודד אותה בקול שלא תוותר ושואל למה היא לא בועטת...?
המסר ברור - המציאות, מורכבת!

היתרונות שבהצטרפות לקבוצה - פוקר לא תופס

מליארדי מילים כבר נכתבו ונאמרו אודות חשיבותה של הפעילות הגופנית וסגולותיה ולכן לא אכביר במילים בנושא, למעט 2 טיפים והמלצות: ראשית, חשוב מאוד למצוא ענף ספורט שאתם אוהבים ומתחברים אליו והכי חשוב מאתגר ושאינו משעמם אתכם, כדי שתוכלו להתמיד. היות ואף אחד מאתנו כבר לא יהיה אלוף העולם, אני אף ממליץ לעסוק במספר ענפים ולהחליף בינהם לפי מצב הרוח (לא כל שבוע כמובן כדי שניתן יהיה בכל זאת להשתפר). אני לדוגמא, בחרתי בטריאתלון המשלב 3 ענפים (שחייה, אפניים וריצה) ובשנים האחרונות התחלתי לעסוק גם ביוגה וטיפוס מצוקים. היו תקופות בהן הייתי כמעט כל יום בסטודיו ויצאתי לטפס כמעט כל סוף שבוע (בעוד האפניים מעלים אבק על המרפסת) ואילו לאחרונה חזרתי לטריאתלון ולא נגעתי ברתמת הטיפוס כבר חודשים. באשר לכמה לעשות, יודעי דבר טוענים שיש לבצע לפחות 4 שעות של פעילות אירובית בשבוע (פוקר לא תופס) לצד פעילות המחזקת את השלד והשרירים ופעילות המשפרת את הגמישות. מנסיוני זה אכן הרף המינימאלי האפקטיבי אולם עדיף כמובן לעשות קצת פחות מזה מאשר לא לעשות בכלל. אני ממליץ לשלב בין 2 תחומים אשר משלבים פעילות אירובית וחיזוק, לדוגמא: ספיניג ויוגה; כדורגל עם חברים וחדר כושר; ריצה ופילאטיס וכד'.
הטיפים תפסו קצת יותר מקום ממה שתכננתי אבל ברצוני להקדיש את הפוסט הנוכחי ליתרונות שבהצטרפות לקבוצה.
אחרי שהסכמנו על חשיבות הפעילות הגופנית, מה וכמה לעשות, ברצוני להמליץ בחום לא להתאמן רק לבד אלא לבצע לפחות חלק מהפעילות בקבוצה (סטודיו, קבוצת ריצה, כדורסל עם חברים וכיו"ב). לאימון בקבוצה שלושה יתרונות מרכזיים:

האחד, הקבוצה עוזרת לנו לשמור על מוטיבציה להתאמן ולא לוותר לעצמנו על ביצוע אימון בבוקר קריר או אחרי יום עבודה עמוס. אלוף במיל' יורם יאיר (ייה), שהיה מפקד חטיבת הצנחנים במלחמת לבנון הראשונה, טען פעם בהרצאה שמה שגורם ללוחם לקום ולהסתער נוכח פני אויב היא למרבה הפלא (או שלא) הבושה. לא "אהבת הארץ", לא החברים ולא המפקד - הבושה. להבדיל אלף אלפי הבדלות, העקרון בהשתייכות לקבוצה די דומה ("איפה היית אתמול באימון...? מה, לא התעוררת הבוקר...?"). השני, הקבוצה מדרבנת אותנו בד"כ לבצע אימון יותר עצים ממה שהיינו מבצעים אם היינו מתאמנים לבד. גם יצר התחרות בין חברי הקבוצה משחק כאן תפקיד וגם העידוד אחד את השני. השלישי, הינו רכישת ידע ומקצועיות. ראשית, קבוצה מסודרת מאומנת בד"כ על-ידי מאמן או מדריך מוסמך, אשר יכול לתת דגשים מקצועיים שישרתו אתכם גם באימונים האישיים ויוודא שאתם מתאמנים כהלכה. שנית, לפחות חלק מחברי הקבוצה ודאי מנוסים יותר מכם באותו ענף וגם איתם ניתן להתייעץ בנושאים שונים דוגמת ציוד, שיטות אימון ושאלות אחרות המטרידות אתכם (חשוב רק לבדוק ולהטיל ספק באמירות לא מבוססות, הן מפני שמה שמתאים לאחד לא מתאים לאחר והן כי קיימים בכל תחום הרבה מיתוסים והמצאות).

למרות כל האמור לעיל לאימון בקבוצה 3 חסרונות מרכזיים: האחד, הוא המחיר שכן פעילות במסגרת קבוצה/סטודיו עשויה להגיע למאות שקלים בחודש. ניתן לראות זאת גם כיתרון כי באופן פסיכולוגי ברגע שאנחנו משלמים אנחנו מוותרים על האימון פחות בקלות. השני, הוא שבקבוצה אתם עשויים לקבל פחות תשומת לב אישית (מאשר באימון עם מאמן/מדריך אישי למשל) ותוכן האימון מותאם לרמה והמטרות הממוצעים של חברי הקבוצה ואיננו בהכרח מותאם למטרות שלכם או לנושאים הספציפיים שאתם צריכים ורוצים לשפר. השלישי, הוא שהאימון הקבוצתי מתקיים בזמן ובמקום קבועים בד"כ ולא מתחשב באילוצים האישיים שלכם (עומס בעבודה, טיול, מחלה/פציעה וכיו"ב) לסיכום, אני ממליץ לשלב בין אימונים אישיים (לבד או מי שיכול להרשות לעצמו עם מאמן) לבין 2-3 אימונים קבוצתיים בשבוע.