ללכת שבי אחריו

לא הייתי רוצה לשבת על כסאו של ראש הממשלה, אשר נדרש להכריע בין שחרור מחבלים שדמם של מאות אזרחי ישראל על ידיהם לבין שחרורו של גלעד שליט . מחד, כאזרח אני שמח שממשלות ישראל הוכיחו לאויב שלמערכת הפוליטית ולעם ישראל יש כוח עמידה ויכולת להתמודד עם לחץ ציבורי רב, ולא ניתן לכופף אותן בקלות באמצעות חטיפת חיילים ואזרחים. יחד עם זאת, גלעד שליט נמק בשבי החמאס כבר למעלה מ-4 שנים!!! כל חייל אשר יוצא למלחמה בשם המדינה חייב לדעת שהמדינה תעשה הכל (!) כדי להחזיר אותו הבייתה במקרה שייפול בשבי או להביא את גופתו לקבר ישראל במקרה שחלילה ייהרג. אוי לנו אם תיווצר זילות לערכים כמו "לא משאירים פצועים בשטח" ופדיון שבויים. אינני מקבל את האמירות הדמגוגיות לפיהן שחרור מחבלים יביא בהכרח להרג של מאות ישראלים שכן מרבית מהמחבלים ממילא יוצאים לחופשי אחרי ריצוי עונשם, אז או שישפטו אותם ל-4 מאסרי עולם ושלא יראו יותר אור יום או שיפסיקו לבלבל את המוח. מערכת הביטחון צריכה ויודעת להתמודד עם שחרורם של מחבלים נוספים לתוך השטח והרי לכל אחד שנעצר ממילא קם מחליף "מקצועי" ושונא ישראל לא פחות מקודמו. מטוטלת יכולתה המבצעית של תשתית הטרור חיה ונושמת כל הזמן עד אשר מגיע מבצע כ"חומת מגן" ו"עופרת יצוקה" ולוקח אותה מספר צעדים לאחור עד לפעם הבאה. גלעד שליט צריך לחזור הבייתה ויפה שעה אחת קודם. המחיר על הישארותו בשבי גדול מ"כל מחיר" אחר שנשלם.

ואז הגיעה שנת 2010

השמועות אומרות שהייתי לראשונה בבלומפילד איפשהו סביב גיל 4 אולם המשחק הראשון שאני זוכר הוא חצי גמר הגביע נגד מכבי נתניה ב-87 שהיה דווקא באיצטדיון רמת-גן.

הייתי אז בן 7, הגענו לאיצטדיון בכמה דקות איחור וכבר היה 1-0 לנתניה. הפועל השוותה והמשחק נכנס להערכה ואחריו פנדלים. הפועל  ניצחה ומאז אני "אדום בנשמה"!!!

כמה שבועות אחרי כבר קיבלתי שיעור לאוהד הפועל מתחיל כשהפסדנו למכבי בגמר 1-2 מצמד של בני טבק.
אחרי העשור הגדול של שנות ה-80, בו לקחה הפועל 3 אליפויות ו-2 גביעים, ידענו עליות ומורדות רבות ובינהן כמה רגעי שפל צרופי דיכאון (רק הפועל הרי מסוגלת לקחת אליפות ובשנה לאחר מכן לרדת ליגה) אין ספור רגעים של "כמעט" ולצידם רגעי שיא של התרוממות רוח. היינו בהפסדים למכבי שעריים (For God sake) וכשבית-שאן למדה לקשור שרוכים. היינו שם כשבלילי וטועמה פירקו את מכבי בדרבי הגדול ביותר של חיי, בדאבל המדהים של 2000 וכמובן במסע המופלא (!) באירופה כשלונדון הפכה ליפו.
והייתה כמובן גם הפועל כדורסל, שהשבוע אנחנו חוגגים את הקמתה מחדש ועלייתה לליגה הלאומית. העובדה שכל שנות ילדותי ונעוריי היינו בצילה של מכבי לא מנעה מאבא לקחת אותי באופן קבוע בכל יום ראשון אחת לשבועיים לאכול חומוס אסלי זריז אצל שמיל (דיזנגוף פינת הירקון) ומיד לאחריו לראות את הפועל באוסישקין המיוזע שילדיי לא יזכו לראות. היינו שם בסדרות הגדולות נגד מכבי והפועל ירושלים, שעד היום אני כוסס ציפורניים בגללן, ראינו את דניס וויליאמס מלהטט, את דייויד "השריף" ת'רדקיל נועל את המגרש וכמובן בגביע ההיסטורי שהניף שמעון אמסלם ב-93.
עם השנים פיתחתי אמונות תפלות שנבדקו מדעית. אם יש השבוע משחק מכריע לדוגמא, עדיף שמכבי לא תפסיד בשבת כי הרי אלוהים לא יורד אל העם יותר מפעם בשבוע.
ואז הגיעה שנת 2010, בה נשברו כל החוקים וההיסטוריה נכתבה מחדש: לא רק שהקבוצה האפורה והלוזרית עליה גדלתי לקחה דאבל (!) בטדי, היא שיחקה כדורגל הרואי, שכמוהו עוד לא נראה בארץ, וכבשה הכי הרבה שערים. היא סיימה במקום הראשון בשלב הבתים של הליגה האירופית והביסה מועדונים גדולים ומפוארים. האמונה התפלה שלי עמדה למבחן שבוע אחר שבוע וכשלה. כמי שהתרגל לחיות עם האכזבה ראיתי את הפועל מפסידה רק פעם אחת (!) בודדת בכל העונה וזה כמובן הזמן והמקום להזכיר שמאזן הדרבים בכל הזמנים התהפך לטובתינו. השיא היה שהפועל שלי חרגה ממנהגה והופיעה ל-Money Time בחיפה ובירושלים ונלחמה עד אשר ננעץ כדור ברשת, גם כשאני כבר בקושי האמנתי שיש סיכוי (כדורגל משחקים 90 דקות אבל כבר דקה 92).
לפני סיום עליי להזכיר בבוז את מכבי אשר פתחה רגליים בחיפה (אין לי בעיה עם התוצאה אלא עם הדרך – המשיכו למשפט הבא) ושבוע לאחר מכן בדרבי נלחמה על חייה (מי ייתן וסופה יהיה כזו של האחרונה אשר נהגה כך הלא היא הפועל בית שאן) ומאידך את בני יהודה ובית"ר ירושלים אשר לעולם ייזכרו כמי שהרימו את נס הספורטיביות של הכדורגל הישראלי (כאמור גם בית"ר הפסידה בחיפה אבל באה לשחק כדורגל). כשחשבתי שכבר ראיתי הכל ואפשר להתחיל את עונת המלפפונים ולהתכונן למונדיאל בנחת, הגיע עודד קטש, הצהוב היחיד שחיבבתי בחיי, הראה לשמעון מאיפה משתין הדג והפך את השנה הזו למושלמת באמת. אסיים במשפט מענג המופנה לכל אוהדי מכבי אשר הוציאו גרונם בסיום הדרבי האחרון של העונה ("אין אליפות להפועל....")

הפועל תל-אביב אלופת המדינה לשנת 2009-2010 *

* וגם מחזיקת הגביע

טעם של עוד

נמסטה חברים,
לפני נסיעתנו להודו לא כל-כך ידעתי למה לצפות.
יש המון המון מידע – עשרות חברים שהיו, מאות ספרים, אלפי אתרים ופורומים ועדיין אין לך מושג איך זה באמת יהיה.
היות וחלק נכבד מהטיול שלנו (שלי ושל אשתי שתחיה) תכננתי על בסיס המידע ברשת, חשבתי שמן הראוי לחלוק עימכם את הרשמים והטיפים שצברנו בחמישה שבועות של כייף אמיתי, בתקווה שזה יעזור גם לכם.
תחילה, אציין שאנחנו זוג נשוי בני 30, אוהבים מאוד לטייל בארץ ובחו"ל ולא מעשנים. אני אומר זאת כדי שתוכלו לקבל מושג כלשהו על הפריזמה דרכה אני מתאר את הדברים ולהחליט אם זה מתאים גם לכם. גם אם התשובה היא כן!!! אני ממש ממליץ לכם להטיל ספק (אפילו קטן) בכל מה שאני, או כל אחד אחר (כולל Lonely Planet או חבר שהיה כבר 7 פעמים בהודו) אומר כי כל אחד רואה את הדברים אחרת, דבר שנכון תמיד אבל בעיקר, בהודו. טיילנו בספטמבר-אוקטובר 2009

1. רשמים וטיפים כלליים

• הודו היא מדינת עולם שלישי שהמערב מתערבב בה בהדרגה. מצד אחד ישנם נמלי תעופה מודרניים (דלהי Domestic), אינטרנט, סלולארי לכל נהג ריקשה והם מעצמת הייטק, ומצד שני יש עוני מטורף, תשתיות רעועות, פרימיטיביות ולכלוך.
אומרים שהאנשים שהיו (ממליץ לקחת את הערותיהם והמלצותיהם המתוחכמות של מי שאפילו לא ביקרו בהודו בעירבון מוגבל עד ביטול) בהודו מתחלקים לשתי קבוצות: אלו שברחו כל עוד נפשם בם ולא יחזרו לעולם ואלו שרק מחכים לפעם הבאה(כמובן שיש גם כאלה איפשהו באמצע). אני ללא ספק נמנה עם הקבוצה השנייה. אם תשאלו אותי למה?! אענה שמעבר לנופים המדהימים ולהיותה של הודו מדינה קסומה ומעניינת, אני חושב שזה בגלל החמימות (אני לא! מתכוון לחום והלחות) והפשטות שלה. אתה מגיע למקום חדש ואחרי כמה שעות אתה מרגיש בבית, נינוח, מבין איך העסק עובד (בלי קשר לכך שיש הרבה ישראלים ושלטים בעברית).
הטיול בהודו שונה מאוד מהרבה מקומות ונתקלים במראות, ריחות ורעש שלא תמיד אנחנו רגילים אליהם (כמו שאומרים: "הודו נופלת לך על כל החושים...").
גם כאן, זה מאוד אישי - אני התכוננתי לחוויה יותר קשה מזו שהייתה בפועל (היו דברים לא סימפטיים אבל פחות נורא ממה שחשבתי) אבל אשתי סבלה לעיתים יותר תכופות (כשחזרנו בסוף הטיול לדלהי העתיקה אחרי נסיעה ארוכה היא פרצה בבכי וביקשה שנעלה מייד על ריקשה למקום אחר).
• ככלל (אני אומר ככלל כי נתקלנו בהרבה הודים הגונים, אמינים ומקסימים שעל חלקם אמליץ בהמשך), ההודים העוסקים בתחום התיירות והסובב אותו (לינה, נסיעות, מזון, מסחר...) אינם אנשים ישרים (פחות משנה כרגע אם זה בגלל התנהגות התיירים לאורך השנים או שזה חלק מהתרבות). אל תופתעו אם בכניסה למלון תשמעו משפט בסגנון: "בד"כ זה 1200, בשבילכם 700..." ובסוף תסגרו על 350, או שתשלמו על כרטיס לאוטובוס ואז לפתע יבקשו תוספת גם עבור התיק, או שתשאלו את הכרטיסן ב-local bus, כמה עולה הנסיעה והוא יגיד 250 ואחרי שעשיתם בירור קצר כי זה נשמע לא הגיוני תגלו שזה עולה 85 ועוד אי אילו סיפורים... אם אתם לא רוצים לתת טיפ אל תיתנו שיעזרו לכם עם התיק וסרבו בנימוס לכל שירות אחר שמשהו מציע מבלי שביקשתם (שום שירות בהודו לא ניתן חינם). פשוט תגייסו את החוש הישראלי החשדן ומה שלא מסתדר לכם תבדקו והכל יהיה בסדר (רק אל תיכנסו לפאניקה). מאידך חשוב לזכור שטיפ בהודו זה חלק מהתרבות ולא צריך לקחת את האגרסיביות שלהם באופן אישי. בנוסף, לא תמיד חייבים להתמקח עד הרופי האחרון כי גם אם נדפקתם קצת זה גרושים ובשבילם זו פרנסה.
• זמן הודו – בניגוד למה שאמרו יודעי דבר בארץ, הופתעתי לטובה. הארוחות מגיעות בזמן סביר, כל האוטובוסים והרכבות שלקחנו יצאו פחות או יותר בזמן וכשהזמנו מוניות הן הגיעו בזמן.
• גמישות וזרימה – דגש נוסף שהייתי רוצה לתת לכם, גם לתכנון וגם לטיול עצמו, הוא להיות גמישים ו"לזרום". לא רק בגלל שעישנתם משהו, אלא מפני שאם תנסו לתכנן הכל בימים ושעות כמו בטיול לגרמניה או ארה"ב זה פשוט לא (!) יעבוד, כי כפי שכבר אמרו רבים וטובים ממני הודו מלאה בהפתעות.
אתם יכולים לסגור הכל לקראת יציאה לטרק אבל פתאום יהיה גשם מטורף למשך שבוע למרות שזו כבר לא עונת המונסונים, או להיות על האוטובוס ליעד הבא ופתאום הכביש ייסגר ליומיים בגלל מפולת בוץ ועוד 1001 המצאות. הנסיעות והמעברים, לרבות לנקודות היציאה לטרקים והחזרה מהם, לוקחים זמן. זה לא אומר שאי אפשר לתכנן בגדול, לקרוא ולראות מה מעניין אתכם אבל חשוב לזרום ולא לרוץ אחרי הזנב - איפה שכיף וטוב תישארו ואיפה שפחות תעזבו ומה שלא תספיקו יחכה לפעם הבאה (תמיד יהיה עוד משהו שרציתם להספיק ולא יצא).
• Lonely Planet, לקחת או לא?! – למרות שהספר די גדול וכבד, לנו היה נוח שיש לנו עותק משלנו עם כל הסימונים, הטיפים שאספנו, הכתובות וכל' ונעזרנו בו לא מעט. אבל, אם אתם צריכים לוותר על משהו כדי לחסוך מקום ולהוריד משקל זו בהחלט אופציה טובה, כי הספר קיים באנגלית כמעט בכל גסטהאוס, סוכנות נסיעות ומסעדה ובחלקם גם בעברית. כמובן שניתן גם להשאיל מהישראלים הרבים שמסביב. בין אם החלטתם לקחת ובין אם לא, כאמור קחו הכל בעירבון מוגבל ובדקו בעצמיכם גם את ההמלצות החמות ביותר.
• כסף ועלויות – בימים אלה 1$=47-48 רופי.
ממליץ בחום לקחת המחאות נוסעים כי זה מאוד נוח ואפשר להחליף בכל מקום וגם כרטיס אשראי לגיבוי.
עלות ארוחה מלאה לאדם – 100-150 ר'
לינה – 150-400 ר' לחדר זוגי
גליל נייר טואלט - 20-40 ר'
בקבוק מים – 15-40 ר'
כביסה – 50 ר' ל-ק"ג (10-30 ר' לפריט)
טרק – 50$ ליום כולל הכל.
עלות ממוצעת לחודש לטיול תרמילאים לא כולל קניות - 500-700$, תלוי כמובן במספר הקורסים שעושים(יוגה/מדיטציה/בודהיזם/ספורט אתגרי/מסאג'...), רמת החיים (איכות הגסטהאוסים, האם נוסעים ב-local bus/tourist bus/רכבת/ג'יפ/מונית או טיסה), כמות הטרקים וכל'.
• ציוד, מה לקחת?! – עקרונית, אפשר ליסוע להודו בלי כלום ולהסתדר מצוין כי אפשר למצוא הכל מן המערב (כן, גם נייר טואלט) והדילמה היא כמו תמיד בין משקל לנוחות. למרות שכאמור ניתן בסופו של דבר למצוא הכל,האיכות, בעיקר בציוד, פחות טובה מאשר בארץ או בארה"ב ולכן אני ממליץ לא לוותר על תיק טוב, נעליים נוחות וביגוד חם (בעיקר למי שמתכוון להגיע למקומות הקרים כמו לדאק). בנוסף כמובן קפקפים, ספר, אלתוש ומוסיקה כדי להימלט לפעמים לפינה שקטה או כנגד תינוק בכיין ברכבת (לחילופין אפשר לקחת אטמים).
• אוכל – למרות החששות הרבים, אני שמח לומר שבחמישה שבועות בהודו, גם אני וגם אשתי לא קיבלנו אפילו קלקול קיבה אחד ואכלנו כמעט הכל (אוכל מקומי, אוכל מערבי, גבינה, ירקות מבושלים, סלט, פיצה, פסטה, ביצים, עוף, כבש בקיצור באמת כמעט הכל). ללא ספק המזל שיחק לטובתנו (יצא לנו לבלות יומיים בבי"ח עם חבר שהתקלקלה לו הבטן) אבל לא רק. לפחות בהתחלה הקיבה בהחלט ערנית (תה, אורז, טוסט ושום) וחשוב מאוד לא לפחד יותר מידי, פשוט לקחת את זה באיזי ולהעלות בהדרגה את מורכבות האוכל כדי לתת לגוף להתרגל, לבחור מקומות היגייניים ככל שניתן ושיש בהם תחלופת אנשים גדולה ולהקפיד לשטוף ידיים. האוכל מאוד שמן, ובאשר לחריף, אין מה לדאוג אם אשכנזי כמוני שמסתפק בטבסקו עבר זאת בשלום. באשר למים חשוב מאוד לשתות ולצחצח שיניים רק (!) עם מים מינרליים (גם ההודים ממעמד הביניים לא שותים מהברז). את הצ'אי הכי טוב בטיול (ניסיתי די הרבה) שתיתי ברכבת שזו אגב חוויה (בחלקה טובה ובחלקה פחות) שאני לא מרשה לאף אחד מכם לפספס (אסתכן ואומר שמי שלא נסע ברכבת בהודו לא היה בהודו), כדאי לנסות את האוכל המקומי בכל מקום כי הוא מאוד שונה מאזור לאזור ואפשר מידי פעם לקחת סיכון קצת פחות מחושב כדי לטעום משהו מעניין.
על מסעדות מומלצות במקומות השונים בהן ביקרנו אכתוב בהמשך.
• רפואה ובריאות – לקחנו תיק תרופות ועזרה ראשונה די מכובד שלשמחתי לא עשינו בו שימוש והוא חזר כמעט בשלמותו, אבל גם בדיעבד (למרות שבערים הגדולות ניתן להשיג תרופות רבות בבתי המרקחת) לא הייתי מוותר על אף אחת מהתרופות (בטח אחרי שראיתי איך נראה בי"ח מקומי). באשר לעירנות הקיבה, מעבר לתה והשום עליהם המלצתי בסעיף הקודם, אפשר לקנות בבתי המרקחת בהודו תרופה טבעית נהדרת (טבליות ג'ל בצבע ירוק) לשימוש על-פי הצורך שפותרת את בעיית "מכונת הכביסה" בבטן וטובה גם לבחילה. באשר למחלת גבהים, אנחנו לא לקחנו אורמוקס למרות שהיה איתנו (הגענו ללה בטיסה ועלינו אח"כ לגובה של 5500) ולמעט קצת כאב ראש ועייפות הכל עבר בשלום. גם כאן כמו עם האוכל, אני ממליץ לקחת את זה באיזי, לעלות בהדרגה, להקשיב לגוף ולתת לו להסתגל לפני שמתאמצים ולשתות הרבה מים. מסביבנו היו חברים רבים, שחלקם לקחו כדורים וחלקם לא, חלקם הגיעו בטיסה וחלקם באוטובוס שהרגישו מאוד רע שכן זה מאוד אישי ושונה מאדם לאדם.
• ביטחון – התחושה בטיול בהודו מאוד נוחה ובטוחה (שונה מאוד מהתחושה בדרום אמריקה למשל), כמו בכל טיול בחו"ל, חשוב להיות זהירים וחשדנים ולהקפיד על הכללים. באשר למקומות המועדים כגון פרוואטי וקשמיר חשוב לבדוק את המצב וההנחיות לפני שנוסעים.
• ככלל אני ממליץ תמיד לישון קצת מחוץ למרכז העניינים הרועש ועמוס יותר בד"כ (מרחק הליכה או נסיעה קצרה בריקשה).
בלה זה יהיה בכפרצ'נגספה, במנאלי זה יהיה בואשישט, בדרהאמסלה בבהגסו או בדרהמקוט וברישיקש בגדה העליונה.
על מלונות וגסטהאוסים מומלצים במקומות בהם ביקרנו אכתוב בהמשך.
אין (!) שום סיבה להיסחב עם שק שינה, שני סדינים זוגיים הם פתרון טוב לזוג, כדאי לקחת גם ציפיות לכריות.

עתה אתן קצת המלצות לפי מקומות – לא אחזור על דברים שחוזרים על עצמם בכל האתרים והפורומים זה לא אומר שאני לא מסכים.

2. לדאק
• העיר לה מאוד נעימה ורחוקה תרתי משמע מהחום וההמולה בערים האחרות.
• כדאי ליסוע לעמק נוברה (יום הלוך יום חזור) שהוא מאוד יפה – אפשר בהחלט להסתפק בהגעה עד דיסקיט ולוותר על פנאמיק שהוא רחוק ואין בו שום דבר מיוחד (המפל מבאס).
• חברים המליצו מאוד ליסוע מלה גם לפנגונג (5 ש') ולעלות לצפות באגם בזריחה – אנחנו לא הספקנו.
• ממליץ על גסטהאוס Chow בסוף השביל שמימין לבית היהודי – נוף יפה ומשפחה מקסימה.
• ממליץ מאוד על סוכנות נסיעות Summit בלה – מחירים הוגנים ושירות טוב.

3. מנאלי
• הדרך מלה מדהימה ונחשבת לאחת הדרכים היפות באסיה. כדאי ליסוע דרך אגם טסומרירי - מאוד יפה (כינרת קטנה עם פסגות מושלגות מסביב) שימו לב שהנהג לא מתעצל להמשיך עד לאגם הרחוק יותר ועוצר באגם הראשון. אם נוסעים לטסומרירי אפשר לוותר על טסוקר.
• בואשישט יש פחות ישראלים ויותר שקט ונעים מאולד מנאלי – ממליץ לישון כאן.
• Café freedom בואשישט– נחמד, נוף יפה ואוכל טוב.
• Rainbow Café בואשישט – במרפסת מעל המרחצאות, ארוחת בוקר טובה.
• כדאי לבקר במפלים בואשישט – מקסים.
• מסעדה על גג מלון Bashoo בואשישט – אוכל טוב, נוף יפה, שולחן סנוקר ומסך ענק עליו מוקרן סרט טוב כל ערב. אחלה מקום להעביר בו יום גשום בכיף.
• כדאי לעשות טיול ביער מאולד לניו-מנאלי – לעלות למקדש ולרדת ברגל.
• מנאלי היא המקום לטרקים וטיפוס – לנו לא יצא בגלל גשם בלתי פוסק אבל עשינו הרבה שיעורי בית ונראה מדהים.

4. דרהאמסלה
• בהחלט אחד מהמקומות הכיפיים – אנחנו היינו רק במקלאוד, בהגסו ודרמקוט ולא בדרהאמסלה עצמה ולמזלנו נפלנו על שבוע לא גשום במיוחד.
• למי שמחפש קורס יוגה - ממליץ על Himalayan Ayenger Yoga Center (בין באהגסו לדרמקוט) בו ניתן לעשות קורס בסיסי בן 5 ימים, המקום מאוד יפה (ניתן גם ללון בחדר יחיד/זוגי), הגישה שונה ממקומות אחרים אבל לא זול.
• למי שחייב קפה נורמאלי, ממליץ על coffee talk ב-Temple Rd – יותר טעים מ-Moonpeak Espresso ולרוב פחות יקר.
• חברים רבים המליצו על הגסטהאוס Skypie בבהאגסו – אנחנו התפנקנו במלון בהאגסו הייטס.
• לאוהבי מדיטציה – נפתח מרכז חדש של OSHO במרכז בהאגסו בו ניתן לתרגל ולהתייעץ.
• מי שמעוניין במסאז' מפרק או בטיפול בבעיות גב/צוואר/כתפיים ממליץ מאוד על Dr Gonpo Kyi שהיא מקסימה ממש ומטפלת במסאז', דיקור, כוסות רוח ושלל טכניקות מסורתיות (יש לי את הכתובת והטלפון למי שמעוניין).

5. רישיקש
• עיר כייפית ומיוחדת שמתוך חמישה שבועות היינו בה כמעט שבוע.
• למגיעים מדרהאמסלה, רכבת זו אופציה טובה ודי נוחה.
• ממליץ לצפות בטקס הפוג'ה בשקיעה – קצת ארוך אבל מיוחד ומעניין (פעם אחת הספיקה לנו ).
• למי שלא עשה ראפטינג בצפון או בנפאל, כדאי להשלים זאת כאן – ממליץ מאוד (!) על הסוכנות Red Chilly שהם קצת יותר יקרים אבל מאוד מקצועיים ומקפידים על הבטיחות הרבה יותר מאחרים (כמות האנשים בכל סירה, קיאק מלווה לכל סירה...). למי שבוחר במסלול חד-יומי כדאי לעשות את הארוך יותר(36 ק"מ).
• אשראם מאהרישי, לא לפספס, למרות שנטוש ומוזנח יש בו אווירה קסומה ומיוחדת.
• מסעדות – אואסיס(במעלה הרחוב בגדה הגבוהה) וטולסי(אוכל בסדר אבל מוסיקה מעולה ואווירה טובה בעיקר בערב).
• מפלים – כדאי לברוח מהרעש ולעשות לכאן טיול ברגל, הדרך מאוד יפה והמפל כייפי (למי שסחב להודו פק"ל קפה זו ההזדמנות מצוינת להשתמש בו).

6. מאסורי
• עיירה תיירותית שקטה ונחמדה שכיף לברוח אליה ללילה או שניים מהחום של דלהי ורישיקש (לוקחים אוטובוס מקומי לדרה-דון ואוטובוס מקומי למאסורי סה"כ 3 שעות נסיעה מרישיקש).
• כדאי ללכת ב-Camel's back road ולעלות ל-Lounder.
• ממליץ על מסעדת Clock Tower Caffe ליד השעון – לא זול במונחים של הודו אבל עם נוף מקסים, שירות מעולה ופיצה מצוינת.

7. אגרה
• בנסיעה ברכבת בוקר מדלהי וחזרה בערב בהחלט ניתן למצות את הביקור בעיר (קצת מעייף אבל מאוד נוח ויעיל).
• אני ממליץ מאוד מאוד על מדריך מקסים בשם KHAN, מצחיק, נחמד ודובר אנגלית טובה וברורה אותו ניתן לשכור יחד עם נהג מונית לכל היום ב-550 רופי.
יאסוף אתכם מתחנת הרכבת ויחזיר אתכם, וייקח אתכם לכל האתרים החשובים והמעניינים ולמסעדות בליווי הסברים וסיפורים מצחיקים וגם יחסוך מכם את כל הקומבינות.
בדרך הוא יעבור ב-2-3 בתי עסק כדי לעשות עוד כמה לירות (הוא והנהג מקבלים 50 רופי לכל עצירה עם תיירים ללא קשר אם קניתם או לא) אם זה יפריע לכם פשוט תבקשו שלא יעצור – אותנו הוא דווקא לקח למקומות מעניינים (חנות לשטיחים בעבודת יד ובית מלאכה מקסים לכלים ורהיטים מאבן) וכשנמאס לנו ביקשנו שיפסיק והא כיבד את זה.
ניתן לתאם איתו מראש בטלפון 09219701516 – הוא ישמח לשמוע שאתם מישראל.
• לא יכלתי להגדיר את הטאג' מאהל טוב יותר מהספר: "גם אם תבואו עם ציפיות גבוהות לא תתאכזבו..."
• כדאי לבקר גם בבייבי טאג' ובג מהטאב באגן כדי לראות את הטאג' מאחור.

8. דלהי
• המילים המתאימות ביותר שמצאתי לומר עליה הן: "נאמר כבר הכל..." כי באמת יש המון מידע בכל ספר ובכל אתר...
ובכל זאת, אוסיף כמה דברים קטנים:
ראשית, אל תשארו רק במיין באזאר כי יש לא מעט מה לראות. למרות שישנו שם לילה או שניים, מעבר להתרשמות, תחנת מעבר, לומר ש"היינו" ואולי קצת קניות אני לא חושב שיש מה לחפש שם יותר מידי.
באשר לגועל נפש והמראות הקשים, אני אישית ציפיתי לחוויה כבדה יותר אז לא ממש לקחתי את זה קשה אבל זה מאוד אישי.
כמו כן, אם מזדמן לכם להכיר משהו מקומי ממעמד הביניים ומעלה, מומלץ מאוד לבלות איתו כמה שעות ולשבת איתו לארוחה ושיחה במקום "מיוחד" שהוא יבחר כי ככה מכירים פשוט הודו אחרת לגמרי.
אנחנו יצרנו קשר כבר מהארץ עם חבר של קרוב משפחה ונפגשנו איתו לארוחה שהייתה פשוט חוויה!
דבר אחרון, לא כ"כ מומלץ להגיע לאיזור העיר העתיקה בערב – חוויה לא ממש נעימה

תבלו!
שאולי