מירוץ אייל כמיקרוקוסמוס

לפני כמה חודשים, כשהתקשורת ב-B.Y.R עוד היתה בקבוצת וואטסאפ אינטימית, כתבתי למתאמנים על אלמנט ה"התנהלות" והשפעתו על ההתקדמות המקצועית שלנו כרצים. רוב החברה הבינו, הפנימו, ויישמו. התוצאות בהתאם - ממטרים בודדים לעשרה קילומטר ריצה בתוך חודשים ספורים, בלי פציעות ועם חיוך על הפנים. חלק לא הצליחו להבין מה הקשר בין זה שהם מגיעים באיחור לתדריך, שוכחים באופן כמעט קבוע להביא מים או מעגלים פינות בשחרור להתקדמות המקצועית שלהם. מיותר לציין שרובם המוחלט כבר לא רצים איתנו. 

מישור עלייה, ירידה, שטח - יופי של מסלול

הבוקר רצתי בפעם השלישית במירוץ אייל. אני מאוד אוהב את המירוץ הזה - הוא מאורגן על הכיפאק, לא דורש היערכות יוצאת דופן, מתקיים בתקופה בה מזג האויר אחלה בד"כ, מסלול עירוני יפה ומגוון (מישור, עליה, ירידה, שטח בקטנה...) אבל הכי חשוב, 15 הקילומטרים שלו מספיקים כדי לשקף לי איך "התנהלתי" - לפני, תו"כ ואפילו אחרי המירוץ. המרחק אמנם לא גדול אולם בשילוב הטופוגראפיה הוא מחייב אותך לתכנן ולרוץ מחושב אחרת אתה "משלם את המחיר". מאין מיקרוקוסמוס למרחק ארוך יותר. בדומה לשנה שעברה בחרתי, בעצתו של אריאל שמכל "מפגש" איתו אני לומד לפחות משהו אחד, לרוץ את המרחק כטסט סח"ח (סף חומצת חלב). כפי שכתבתי בפוסט הקודם בנושא שילוב תחרויות בתכנית האימונים, לפני תחרות, גם אם זו תחרות C ההיערכות שלי מעט יותר מוקפדת. אתמול בערב אחרי שהבנות נרדמו הכנתי את הציוד בסלון - בגדי ריצה (למז"א רגיל, חם וקר), נעליים (ועוד זג ספייר באוטו), תזונה ומים (לבוקר, עד הזינוק ולאחרי התחרות), שעון (טעינה!), רצועת דופק, משקפיים, כובע ושאר ה"קישקושים" שכתובים ברשמ"צ - והתיישבתי על המחשב. חזרתי על ההנחיות של המארגנים, עברתי שוב על המסלול וחזרתי על הדגשים של אריאל. כתבתי לעצמי כמה נקודות על פתק (להתחיל לאט - דופק,  ירידה בקילומטר 3 - לא להשתולל, קילומטר 11-13 עלייה - לשמור כוח...). הצצתי שוב בתחזית והחלטתי לשתות עוד 2 כוסות מים לפני שאכנס למיטה. עברתי שוב על הלו"ז הקבוצתי וגזרתי את הזמנים מהזינוק אחורה עד שעת ההשכמה, הוספתי את הלו"ז לפתק והנחתי אותו על התיק. בעשר נכנסתי למיטה ונרדמתי כמעט מיד. בבוקר הכל תיקתק. כמו תמיד לקחתי לעצמי חצי שעה אקסטרה שהביאה אותי לשטח ההתארגנות כשעוד מילאו מים במיחם וכמובן שמצאתי חניה מושלמת! התארגנתי בנחת עד לתדריך והחימום. עשיתי חימום של 3 ק"מ שכלל ריצה קלה וכמה מקטעים מתגברים, חלקו עם הקבוצה וחלקו לבד. הזינוק היה יחסית בזמן ויצאנו לדרך על-פי התכנית ששלח לי הקואץ' - 5 ק"מ עם מגבלת דופק ועשרה ק"מ על-פי תחושה בלבד. הכל זרם פחות או יותר לפי התכנית. בגלל היום החם יחסית הקפדתי לא לדלג על אף תחנת מים חוץ מאחת אולי, אפילו אם זה רק לכמה שלוקים (הפתרון של מיני בקבוק פשוט נפלא ומאפשר לקחת בקבוק בלי להתעכב והלוואי ויאמצו אותו בכל התחרויות במקום כוסות). בדיעבד אני חושב שיכלתי ללחוץ קצת יותר בשליש השני למרות שקשה לי לאמר איך זה היה משפיע על ההמשך. לפני סיום אני רוצה להתייחס לנקודה שאני קורא לה: 

"המטרה של הקילומטר האחרון". אני מאמין שתמיד (בכל תכנית אימונים, בכל תחרות ובכל שלב בתוך התחרות) צריכה להיות לך איזושהי מטרה. בחמשת הקילומטרים הראשונים המטרה שלי היתה לא לחרוג ממגבלת הדופק. בתשעת הקילומטרים הבאים המטרה היתה לרוץ חזק אבל מחושב תוך שקלול כלל המשתנים שהזכרתי קודם. בקילומטר האחרון, אחרי העלייה המטרה היתה לתפוס את האיש עם הבלון שהיה כמה מאות מטרים לפניי. בלי דופק, בלי תחושה, בלי קצב רק עם "רבאק". העקרון הזה נכון מבחינתי גם (ואולי אף יותר) בתחרות שמתפתחת פחות טוב מהמתוכנן ואתה מבואס, במקום לשקוע, חשב מסלול מחדש ו-TARGET YOUR RUN (לרדת מ-XX דקות, להגיע לפני האיש עם החולצה הירוקה,YOU NAME IT...). 

איש ירוק הנה אני בא...