כמו עצם בתבור

שלוש שנים (!) לא הייתי על "השביל". במהלך התקופה הלכתי מאות קילומטרים עם תלמידים ובכל מיני פרוייקטים, בכל רחבי הארץ, על השביל ומחוצה לו, אבל במסגרת "פרויקט השביל" - אפעס!!! רק כשקראתי את הפוסט הקודם לקראת כתיבת שורות אלה הבנתי כמה זמן עבר מאז הקטע הקודם, כלומר מאז הגענו אייל ואני למרגלות הר תבור. נכון, היו אלה שנים עמוסות וההכנה לישראמן דרשה ממני לא מעט זמן אבל שלוש שנים?!!

כשהתחלתי את השביל עוד לא היה סלפי

ואם לא די בכך, העובדה שכיבוש התבור הפך למסע המסורתי של שכבת ז' בבית הספר שלנו היתה כמו אצבע בעין עבורי בכל פעם שירדנו (5-6 פעמים בשלוש השנים האחרונות) מההר אחרי יום מסע מפרך ובמקום להמשיך במסלול עלינו על האוטובוס הביתה עייפים אך מרוצים. כך הפך הר תבור למאין עצם בגרון של פרויקט השביל שלי. אי לכך ובהתאם לזאת החלטתי שבפסח הזה לא משנה מה אני שובר את מנחוס התבור!!! טול היתה עסוקה בעבודה ולאייל הודעתי מאוחר מדי כך שנותרתי לגמרי לבדי לבדי לבדי. תכננתי להספיק לפחות 3-4 קטעים אבל הוזכרתי שבשבת יש בר מצווה חובה וכבר ראיתי איך גם הפעם עצם התבור נותרת בעינה. אבל החלטה זו החלטה ולכן בהברקה של רגע (וכמה סמסים) הצלחתי לנצל את סיור ההכנה למסע של שכבה ט' שצפוי בחודש הבא כדי לעלות צפונה עם גיל מצוקי יעלים. היות וזו הפעם הראשונה שאני מתארח בגיל-מוביל השתדלתי להיות מנומס ובפעם הראשונה גם צ'ארלי נשאר בבית. התרמיל נותר יחסית מוכן מהמסע במדבר יהודה ורק נשאר לי לבדוק את הציוד, להתארגן על אוכל ולמלא מים. על הבוקר תפסתי רכבת ובשמונה וקצת נחתתי בראש העין צפון, נקודת החבירה לגיל. אחרי כמה שעות די יעילות וכמה שיחות מהנות על החיים ושאר עניינים סימנו וי על רוב השאלות הפתוחות לקראת המסע של הטט'ים ופנינו להתרכז בדבר האמיתי. גיל התעקש בטובו לעשות סיבוב קטן ולהעביר אותי בביטחה את המחלף החדש בצומת גולני. התפצלנו נוכח פרצופו המשתומם אודות המג'נון שזה הרגע ירד מהרכב. אחרי כמה דקות בתחנה משאית זעירה לבנה הגיבה לתנועת היד שלי ומחמוד הנהג שהיה בדרכו הביתה (מסתבר שהוא גר בלוד ממש לידי) הסכים לזרוק אותי בכניסה לשיבלי. הצומת היה עמוס בקבוצות של הנוער העובד והלומד שהיו בטיול פסח. השעה היתה כבר די מאוחרת וקיוויתי לא להתעכב יותר מדי. אחרי כמה דקות הצלחתי לתפוס טרמפ למרכז הכפר עם בחור מקומי שהתעקש שהשביל עובר ליד הבית שלו ולא מערבה יותר כפי שזכרתי מהפעם הקודמת. מסתבר שזכרתי נכון אולם מה שלא זכרתי זה כמה רחוקה הנקודה בה השביל חוצה את הכביש המרכזי של הכפר וממשיך צפונה לחורשת אלוני קשת. עוד בטרם התחלתי את המסלול נאלצתי ללכת שניים וחצי ק"מ על הכביש. על רקע קולות אוי אוי אוי עצמיים תיקתקתי את הקטע הזה עד שזיהיתי את סימון השביל מימין. פניתי צפונה לכיוון דבוריה, לא לפני שיחת הרגעה עם טול וטקס כיבוי הסמארטפון. עד מהרה הגיע הרגע לו חיכיתי - שקט שהדבר היחיד שהפר אותו היתה הרוח ששרקה בין עצי האורן. בקושי הספקתי להנות מהשקט ונפלתי על המחנה הנודד של החברה מהנוער העובד והלומד. המשכתי ללכת עוד מספיק כדי לא לשמוע את רעש הילדים והמוסיקה ועצרתי לארוחת צהריים זריזה. העלייה להר דבורה היתה יפה ורגועה. בדרך נתקלתי בקבוצה לא קטנה של נערות (היה איתם נער אחד שסחב סיר גדול) שניצלו את חופשת פסח כדי ללכת קטע נכבד מהחלק הצפוני של השביל - תהיתי אם אי פעם גם התלמידים שלי יצאו כך סתם לטייל לבד, הכל על הגב בלי שום תנועת נוער או קבוצה מאורגנת, פשוט לטייל עם חברים - ובעוד כמה "שביליסטים". אחה"צ הגעתי לכביש המקיף את הר יונה. התחיל להיות קצת קריר ושמחתי שלא השארתי את מעיל הרוח בבית. הירידה למשהד היתה די מהירה. התלבטתי אם לחפש מקום לישון לפני הכפר אבל הכל היה רועש ולא מספיק אטרקטיבי. שעון הקיץ  שכנע אותי לחצות את הכפר ולנסות את מזלי בהמשך המסלול, שמחתי גם שאספיק לנגוס קצת מהמסלול של מחר כי בכל זאת יום שישי ועוד צריך להספיק לחזור הביתה. למרות התיאורים המרשימים בספר, משהד התברר ככפר די מבאס - קיוויתי למצוא על המסלול איזה קפה שווה עם בקלאווה ליד או איזו פיתה חמה ואוטנטית אך נאלצתי להסתפק בבקבוק מים

קבר רבי יהודה הנשיא

במכולת המקומית. מיהרתי אל תוך החורש כדי להספיק למצוא מקום לישון ולבשל את ארוחת הערב לפני רדת החשיכה. אחרי קילומטר בערך החלטתי להתמקם בקרחת יער נחמדה. הרתחתי מים לאורז ומיקמתי את האוהל (בשלב זה כבר היה אפילו קריר וממש שמחתי שלא ויתרתי עליו). באור אחרון הספקתי לאכול ולארגן את הציוד למחר וצללתי לתוך שק השינה. רעש החקלאים והפרות העיר אותי עוד לפני השעון המעורר. החלטתי לוותר על הדייסה המסורתית ולהסתפק בפינג'אן תה (מרווה מפארק הירדן וזוטא מהדרך), שאריות גלילית וכמה אגוזים ולצאת לדרך. מזג האויר היה מושלם והמסלול המה רוכבי אפניים. עוד לפני ארוחת הבוקר הגעתי לקבר רבי יהודה הנשיא הסמוך לציפורי. בשלב זה התרמיל כבר היה קליל יחסית והייתי מוכן ומזומן לטפס ל'מצפה ריש לקיש'* ולבראנצ' צנוע וקפה על רקע מאגר אשכול ויער הסוללים. אחרי מנוחה קצרה התגלגלתי לכיוון צומת המוביל ועוד לפני הצהריים הגעתי לסיום הקטע שהגדרתי -סה"כ  27 ק"מ בפחות משני חצאי ימים, בהחלט לא רע. מנחוס התבור הוסר וכל שנותר לי זה לתפוס אוטובוס או טרמפ לכיוון מודיעין ומה יותר טוב משני צדיקים שנוסעים דרך כביש 6 לבן שמן?!!!!!! ישששששששש  א ל ו ה י ם :-) איזה כיף.

הר תבור - המנחוס הוסר

* שמעון ריש לקיש היה מחשובי האמוראים ויריבו הגדול של רבי יהודה הנשיא.