להגיע ל-C ולא לפרוש

כל ספורטאי חובב, ודאי מי שעוסק בספורט סבולת, יודע שהדבר הקשה ביותר הוא להתמיד באימונים - לקום לפנות בוקר לאימון ריצה או רכיבה או לגרור עצמך לקאנטרי בסוף יום עבודה ארוך לאימון בבריכה או בחדר הכושר. ליאור קורא לזה "לחטוב עצים ולשאוב מים", אני הקטן מעדיף את "אין הטיפה חוצבת בסלע מכוח עוצמתה אלא מכוח התמדתה".

Zone-3 במירוץ אייל

בעניין זה כבר כתבתי כאן בעבר על היתרונות שבהצטרפות לקבוצה. את הפוסט הזה ברצוני להקדיש ליתרונות בשילוב תחרויות בתכנית האימונים (בדרך לתחרות המטרה או סתם לשם הגיוון) או מה שמכנים אצלינו: "מירוץ C - אימון עם מספר חזה".
כחלק מתכנית ההכנה למרתון טבריה, השתתפתי בשבועות האחרונים יחד עם שאר חברי הקבוצה בארבע תחרויות כאלה - 2 ריצות שטח ארוכות, בהרי ירושלים ובחלק המזרחי של הירקון; 15 ק"מ במירוץ 'אייל' ו-10 ק"מ במירוץ 'עלם' בחולון. לכל אחת מן התחרויות הוסיף אריאל חימום ארוך ושחרור שהביאו אותנו למרחק הנדרש באותו אימון. תמיד שילבתי תחרויות בתכנית האימונים שלי אולם לא באופן סדור ומובנה כמו השנה. ארבעת "תחריות" ההכנה הפכו אותי לספורטאי טוב יותר ואפשרו לי לתרגל מספר אלמנטים קריטיים לקראת המרתון שרובם קיימים לכאורה בכל אימון אבל אין מה לעשות - זה לא אותו הדבר:

• הליך הרישום - אתה אחראי להרשם לתחרות על-פי לוחות הזמנים של המארגנים, לעקוב אחר ההנחיות המעודכנות למשתתפים, לאסוף את ערכת המשתתף, להכיר את הוראות ההגעה וכיו"ב. למי שחבר בקבוצה, ודאי כזו מאורגנת כמו שלנו, לא אחת המסגרת הקבוצתית מסייעת רבות בעניין אבל בסופו של דבר האחריות כולה עליך. זה המקום לציין את החיסרון הכמעט יחיד של האימון עם מספר חזה - הוא עולה כסף (אמנם הסכומים לא גבוהים ומתגמדים ביחס ליתרונות אבל גם זה שיקול). גם כאן ברוב המקרים מסגרת קבוצתית מאפשרת לקבל קוד הנחה.
• הכנת ציוד - ערב כל אימון יש לי את הטקס הקצר של הכנת הבגדים, בדיקת הציוד, ארגון התזונה (לפני, תו"כ ואחרי האימון) וכיו"ב אבל בין אם ארצה ובין אם לא לקראת עמידה על קו הזינוק אני מקפיד עוד יותר.
• בוקר התחרות - מבחן אמת לתכנון וניהול הזמנים (השכמה, אוכל ושתייה, שירותים, חימום, התארגנות ושוב שירותים :-) כאשר באימון עם מספר חזה נכנסים אלמנטים של התרגשות ולעתים אי ודאות שצריך לנהל אותם.
• אימון עם מספר חזה - מה קורה לי (בעיקר מנטאלית) כשיש לי מספר חזה על החולצה...? איך אני מתמודד עם הנטייה של הרוב לפתוח חזק מדי ואז להתפרק? איך אני מצליח להקפיד על ניהול העומסים ולעמוד ביעדי הדופק גם כשקל וגם כשקשה על פי תכנית האימון/מירוץ, איך אני מתמודד כשהבטן אומרת שהיא רעבה למרות שאני יודע שאין סיבה, עונה לה בראש וממשיך הלאה עד שיעבור, איך אני נותן עוד טיפה כשמותר גם כשהרגליים והנשימה אומרות שאי אפשר... בדרך לחניה אחרי מירוץ אייל ליאור שאל אותי איך היה? עניתי "מושלם" ולא כי רצתי הכי חזק שיכלתי אלא כי עמדתי בתכנית. קודם כל החלטתי לא לרוץ All Out למרות רצון מאוד גדול שהיה לי לראות "מה אני שווה" אחרי חודשיים וחצי של אימונים. התחלתי רגוע והצלחתי להחזיק את עצמי למרות כל האדרנלין במירוץ הנהדר הזה ואפילו כמעט והצלחתי להתעלם מכל הזקנות שעקפו אותי בקילומטרים הראשונים ולהשאר בדופק שהוגדר. הגעתי מוכן לעלייה - בראש, בנשימה וברגליים וכשמותר היה להגביר נותר לי כל מה שצריך כדי לסיים חזק ואפילו בתוצאה יפה.



מירוץ 'עלם' בחולון

• מבחן אמת לביגוד, נעליים וציוד (הכל יושב טוב, אין כאבים, שפשופים...) כולל תזונה (מה אני לוקח עליי ועל מה אני בונה בתחנות ההזנה ואיך זה מרגיש..).
• ה-"Event" - אחרי כל העניינים הטכניים מגיע אחד היתרונות הכי גדולים מבחינתי באימון עם מספר חזה. אנחנו רצים, שוחים ורוכבים (או כל דבר אחר שתבחרו לעשות) כי זה כיף, כדי להיות בריאים וכדי להוציא מעצמינו קצת יותר. לא פשוט לקום לרוץ מדי בוקר על המדרכה מסביב לבית. ה-"Event" שיש בתחרות (הנוף, המוזיקה, החברים, התמונות ולא אחת גם המטרה הראויה דוגמת רכיבת בית השאנטי או מירוץ עלם) נותן מוטיבציה ומסייע להתמיד.

אז מה אתם אומרים - נתראה בחצי מרתון בית שאן?!

פיג'מה של משוגעים

תמרוש שלי,

קצת לפני שנולדת הפועל לקחה אליפות. לא סתם אליפות - דאבל היסטורי בטדי אחרי עונה של כדורגל מושלם באדום.
בערב ההכתרה גררתי את סבא שלך באופן ספונטאני לחגיגות האליפות בפארק הירקון - היה מדהים.
למרות שעוד לא נולדת ואפילו לא ידענו מתי תיוולדי, קניתי לך חולצה - כדי שנהיה מוכנים לפעם הראשונה שאקח אותך לבלומפילד כי עונה שכזו בטח לא תחזור כל-כך מהר ומי יודע מתי ניקח שוב פעם איזה תואר... באופן תיאורטי את כבר די מוכנה למשחק הראשון שלך בשער 7. למרות שאת רק בת שלוש, את יודעת להבחין בין כדורגל לכדורסל אפילו יותר טוב מאמא ושולטת לא רע בכמה שירים מהיציע. למרות זאת צר לי לבשר לך שכנראה שבזמן הקרוב החולצה התואמת שלנו תמשיך לשמש רק כפיג'מה, כי לא נראה לי שאדרוך בבלומפילד בזמן הקרוב, בטח לא איתך. מה זאת אומרת למה?! בגלל כל מה שקרה אתמול במה שהיה אמור להיות הדרבי התל-אביבי הגדול ולא רק בגלל זה. תראי, בדרך כלל הולכים לכדורגל כדי להנות (לאוהדי הפועל יש הנחה בעניין הזה) ולא כדי להלחם יחד עם חבורת משוגעים שחושבים שהם במילואים. שלא תביני אותי לא נכון, אני לא "מתייפייף". הבלאגן, הצעקות, הקללות, הגרעינים זה הכל חלק מההצגה. כדורגל זה לא בלט ולא סנוקר אבל מכאן ועד למה שאנחנו רואים בשנים האחרונות במגרשים... הלווווווווווו נדפק לכם

זה אור שם בקצה המנהרה?!

השכללללללללל?!!! זה כ ד ו ר ג ל !! עכשיו כל השבוע בטח יחפרו על זה וכולם יאשימו את כולם אבל בינינו, כולם אשמים ולכולנו יש אחריות. בתי המשפט נותנים עונשים מגוחכים, המחוקק ממשיך להתעסק בכל מה שלא חשוב ורק להקים ועדות בדיקה, המשטרה מגלה אזלת יד במניעה ובטיפול, המועדונים לא עושים מספיק כי "זה לא התפקיד שלהם", האוהדים מתנהגים כמו ברברים (בית"ר, הפועל, מכבי, חיפה... כולם אותו זבל - בגזענות, בשירים, באלימות, בחוסר התרבות, בחוסר הכבוד ובכל השאר שרוצים ספורט "אחר" אבל לא משכילים להוקיע את ההתנהגויות הללו), ההורים שלהם שאפילו לא יודעים כמה שיכורים הילדים שלהם מגיעים למשחק שלא לדבר על חוסר היכולת לחנך את ילדיהם לדרך ארץ מינימאלית, השחקנים שמלבים את האש במקום לשמש דוגמא לנוער שרואה ומעריץ אותם (מבלי להצדיק את החוליגן רפה השכל שנהג באלימות בלתי מתקבלת, אדון זהבי - לא למדת כלום מהשנה שעברה?!! אתה לא מבין שכשאתה עולה על הדשא יש לך אחריות?!!), השופטים שממשיכים לגנוב את ההצגה, הצבועים שעושים איפה ואיפה (בלי קשר לכך שדעותיי הפוליטיות בכלל הפוכות למה שלט "ירושלים שלנו" מקובל בטדי אבל לא מקובל בדוחא?) בלי להבין שהחברה שלנו במקום לא טוב.

ביום השנה לרצח רבין צריך לאמר ביושר שאנחנו חברה אלימה - במגרשי הכדורגל, ברחוב, על הכביש, במועדונים ובבתי הספר. כדאי שנתעורר ויפה שעה אחת קודם.

אה ותמרוש, לכי כבר לישון - יש ליגת האלופות.

כמו עצם בתבור

שלוש שנים (!) לא הייתי על "השביל". במהלך התקופה הלכתי מאות קילומטרים עם תלמידים ובכל מיני פרוייקטים, בכל רחבי הארץ, על השביל ומחוצה לו, אבל במסגרת "פרויקט השביל" - אפעס!!! רק כשקראתי את הפוסט הקודם לקראת כתיבת שורות אלה הבנתי כמה זמן עבר מאז הקטע הקודם, כלומר מאז הגענו אייל ואני למרגלות הר תבור. נכון, היו אלה שנים עמוסות וההכנה לישראמן דרשה ממני לא מעט זמן אבל שלוש שנים?!!

כשהתחלתי את השביל עוד לא היה סלפי

ואם לא די בכך, העובדה שכיבוש התבור הפך למסע המסורתי של שכבת ז' בבית הספר שלנו היתה כמו אצבע בעין עבורי בכל פעם שירדנו (5-6 פעמים בשלוש השנים האחרונות) מההר אחרי יום מסע מפרך ובמקום להמשיך במסלול עלינו על האוטובוס הביתה עייפים אך מרוצים. כך הפך הר תבור למאין עצם בגרון של פרויקט השביל שלי. אי לכך ובהתאם לזאת החלטתי שבפסח הזה לא משנה מה אני שובר את מנחוס התבור!!! טול היתה עסוקה בעבודה ולאייל הודעתי מאוחר מדי כך שנותרתי לגמרי לבדי לבדי לבדי. תכננתי להספיק לפחות 3-4 קטעים אבל הוזכרתי שבשבת יש בר מצווה חובה וכבר ראיתי איך גם הפעם עצם התבור נותרת בעינה. אבל החלטה זו החלטה ולכן בהברקה של רגע (וכמה סמסים) הצלחתי לנצל את סיור ההכנה למסע של שכבה ט' שצפוי בחודש הבא כדי לעלות צפונה עם גיל מצוקי יעלים. היות וזו הפעם הראשונה שאני מתארח בגיל-מוביל השתדלתי להיות מנומס ובפעם הראשונה גם צ'ארלי נשאר בבית. התרמיל נותר יחסית מוכן מהמסע במדבר יהודה ורק נשאר לי לבדוק את הציוד, להתארגן על אוכל ולמלא מים. על הבוקר תפסתי רכבת ובשמונה וקצת נחתתי בראש העין צפון, נקודת החבירה לגיל. אחרי כמה שעות די יעילות וכמה שיחות מהנות על החיים ושאר עניינים סימנו וי על רוב השאלות הפתוחות לקראת המסע של הטט'ים ופנינו להתרכז בדבר האמיתי. גיל התעקש בטובו לעשות סיבוב קטן ולהעביר אותי בביטחה את המחלף החדש בצומת גולני. התפצלנו נוכח פרצופו המשתומם אודות המג'נון שזה הרגע ירד מהרכב. אחרי כמה דקות בתחנה משאית זעירה לבנה הגיבה לתנועת היד שלי ומחמוד הנהג שהיה בדרכו הביתה (מסתבר שהוא גר בלוד ממש לידי) הסכים לזרוק אותי בכניסה לשיבלי. הצומת היה עמוס בקבוצות של הנוער העובד והלומד שהיו בטיול פסח. השעה היתה כבר די מאוחרת וקיוויתי לא להתעכב יותר מדי. אחרי כמה דקות הצלחתי לתפוס טרמפ למרכז הכפר עם בחור מקומי שהתעקש שהשביל עובר ליד הבית שלו ולא מערבה יותר כפי שזכרתי מהפעם הקודמת. מסתבר שזכרתי נכון אולם מה שלא זכרתי זה כמה רחוקה הנקודה בה השביל חוצה את הכביש המרכזי של הכפר וממשיך צפונה לחורשת אלוני קשת. עוד בטרם התחלתי את המסלול נאלצתי ללכת שניים וחצי ק"מ על הכביש. על רקע קולות אוי אוי אוי עצמיים תיקתקתי את הקטע הזה עד שזיהיתי את סימון השביל מימין. פניתי צפונה לכיוון דבוריה, לא לפני שיחת הרגעה עם טול וטקס כיבוי הסמארטפון. עד מהרה הגיע הרגע לו חיכיתי - שקט שהדבר היחיד שהפר אותו היתה הרוח ששרקה בין עצי האורן. בקושי הספקתי להנות מהשקט ונפלתי על המחנה הנודד של החברה מהנוער העובד והלומד. המשכתי ללכת עוד מספיק כדי לא לשמוע את רעש הילדים והמוסיקה ועצרתי לארוחת צהריים זריזה. העלייה להר דבורה היתה יפה ורגועה. בדרך נתקלתי בקבוצה לא קטנה של נערות (היה איתם נער אחד שסחב סיר גדול) שניצלו את חופשת פסח כדי ללכת קטע נכבד מהחלק הצפוני של השביל - תהיתי אם אי פעם גם התלמידים שלי יצאו כך סתם לטייל לבד, הכל על הגב בלי שום תנועת נוער או קבוצה מאורגנת, פשוט לטייל עם חברים - ובעוד כמה "שביליסטים". אחה"צ הגעתי לכביש המקיף את הר יונה. התחיל להיות קצת קריר ושמחתי שלא השארתי את מעיל הרוח בבית. הירידה למשהד היתה די מהירה. התלבטתי אם לחפש מקום לישון לפני הכפר אבל הכל היה רועש ולא מספיק אטרקטיבי. שעון הקיץ  שכנע אותי לחצות את הכפר ולנסות את מזלי בהמשך המסלול, שמחתי גם שאספיק לנגוס קצת מהמסלול של מחר כי בכל זאת יום שישי ועוד צריך להספיק לחזור הביתה. למרות התיאורים המרשימים בספר, משהד התברר ככפר די מבאס - קיוויתי למצוא על המסלול איזה קפה שווה עם בקלאווה ליד או איזו פיתה חמה ואוטנטית אך נאלצתי להסתפק בבקבוק מים

קבר רבי יהודה הנשיא

במכולת המקומית. מיהרתי אל תוך החורש כדי להספיק למצוא מקום לישון ולבשל את ארוחת הערב לפני רדת החשיכה. אחרי קילומטר בערך החלטתי להתמקם בקרחת יער נחמדה. הרתחתי מים לאורז ומיקמתי את האוהל (בשלב זה כבר היה אפילו קריר וממש שמחתי שלא ויתרתי עליו). באור אחרון הספקתי לאכול ולארגן את הציוד למחר וצללתי לתוך שק השינה. רעש החקלאים והפרות העיר אותי עוד לפני השעון המעורר. החלטתי לוותר על הדייסה המסורתית ולהסתפק בפינג'אן תה (מרווה מפארק הירדן וזוטא מהדרך), שאריות גלילית וכמה אגוזים ולצאת לדרך. מזג האויר היה מושלם והמסלול המה רוכבי אפניים. עוד לפני ארוחת הבוקר הגעתי לקבר רבי יהודה הנשיא הסמוך לציפורי. בשלב זה התרמיל כבר היה קליל יחסית והייתי מוכן ומזומן לטפס ל'מצפה ריש לקיש'* ולבראנצ' צנוע וקפה על רקע מאגר אשכול ויער הסוללים. אחרי מנוחה קצרה התגלגלתי לכיוון צומת המוביל ועוד לפני הצהריים הגעתי לסיום הקטע שהגדרתי -סה"כ  27 ק"מ בפחות משני חצאי ימים, בהחלט לא רע. מנחוס התבור הוסר וכל שנותר לי זה לתפוס אוטובוס או טרמפ לכיוון מודיעין ומה יותר טוב משני צדיקים שנוסעים דרך כביש 6 לבן שמן?!!!!!! ישששששששש  א ל ו ה י ם :-) איזה כיף.

הר תבור - המנחוס הוסר

* שמעון ריש לקיש היה מחשובי האמוראים ויריבו הגדול של רבי יהודה הנשיא.