כמה מחשבות לפני שהעיניים נעצמות

כששגיא ואני יוצאים לאחד ממפעלי של"ח ההמוניים, באיזשהו שלב, באופן ספונטאני שנינו מסכימים על כך שאנחנו "לא אוהבים את כל הבלאגן הזה". אנחנו מעדיפים ללכת עם כיתה אחת בשדה,  להדריך כמו שצריך, לשבת במעגל על כוס תה, לגעת בילדים. גם למדריכים מנוסים זה כמעט בלתי אפשרי להדריך כשיש אלפי אנשים בכל מקום וגם אם כבר מצאת פינה שקטה ומוצלת לכנס בה את הקבוצה, מסביב יש כל-כך הרבה גירויים שאין לך שום סיכוי. אתמול עלינו בפעם המי יודע כמה בחודש האחרון לירושלים. עד מהרה התעורר הדיון הקבוע – "איך אני שונא את כל הבלאגן הזה", שנינו הנהנו בהסכמה, רק שאתמול בערב חציתי את הכביש – אתמול התוודעתי לכוחו של ההמון, גם בחינוך. 

"אעלה את ירושלים על ראש שמחתי..."

התחלנו בגבעת התחמושת – 25 מש"צים, פש"צים והחברה המקסימים של יורית מפרויקט תל"ת. רצנו בתעלות, המש"צים סיפרו על הצנחנים וששת הימים, על המצור ב-48, שיחקנו ודימינו את החיים סביב הקו העירוני. החברה שיתפו פעולה ואפילו היו בשקט, ממש בשקט אבל מדריך מרגיש בעיניים של הילדים כשהם לא איתו, איך אני שונא את כל הבלאגן הזה, ועוד לא סיפרתי להם על איתן ואיך תפס את המאג וגם את השיר לא שמענו וחייבים להתקדם, איך אני שונא את כל הבלאגן הזה. אבל כשנכנסנו לעיר העתיקה הרגשתי את זה מתחיל. אלפי בני נוער מכל רחבי הארץ זרמו לרובע היהודי, כל מחוז בצבע חולצות משלו, שירה אדירה. החלטנו לשנות כיוון ולתת לחברה עוד הפסקה לפגוש את החברים מהקורס, למרות שרק סיימנו לאכול צהריים – שפשפתי את העיניים כדי להיות בטוח שאלה הילדים שלנו שרוקדים שם במעגלים עם המש"צים הדתיים. ירדנו לכותל, הרי חייבים להיות בכותל ביום ירושלים, למה דווקא ירושלים? אני שואל את שקד (ואת עצמי) מה כל-כך מיוחד בקיר האבנים הזה?! חילוני שכמוני, איזה כוח יש לו לקיר האבנים הזה, שגיא ואני מסכימים שוב. וזה הלך והתגבר, מצטופפים בכניסה לבריכת הסולטאן כמעט כמו בכניסה לבלומפילד. עד מהרה הכל מלא, אלפי בני נוער מכל רחבי הארץ ממלאים את היציעים, ברקע שירי ירושלים, אווירת חג. כשהחלה ההופעה ירד לי סופית האסימון, בן סנוף ולהקת רוקדים העיפו את הילדים באוויר במלוא מובן המילה. הסמסים ברוח "זה היום ירושלים הכי כיף שהיה לי..." מהילדים שקפצו כמה שורות לפני החלו לזרום, הבנתי שכדי לחנך באמת צריך לגעת בלב, שום דבר שאגיד על ירושלים לא יכול לתת להם את התרוממות הרוח שחוו, זה כוחו של ההמון. עוד יצליחו לשכנע אותי להביא דיסקו למסע השנתי רחמנא ליצלן.