לפני קצת יותר משבע-עשרה שנה הבטחתי לאיתן, או יותר נכון לעצמי (סביר שהוא לא ממש זוכר שהשיחה הזו התקיימה), ש"עד גיל 40 אני עושה
איש ברזל". אני הייתי בכיתה יא', איתן היה המורה שלי לספורט.
אז איך הכל התחיל
תיכון תלמה-ילין, כיתה י'. בזמן שרוב חברי לכיתת המוסיקה הקלאסית בילו שעות באימוני נגינה על כינור או פסנתר אני התחלתי להתכונן לצבא והייתי בעיקר במגרש. אל מול הבינוניות שלי בתזמורת דומה שהיכולת הספורטיבית והמוטיבציה שלי (כמו ודאי העובדה שהייתי בין השלושה וחצי תלמידים בשכבה שחיכו לשיעורי ספורט) מצאו חן בעיני איתן והוא החליט לקחת את זה צעד קדימה. אחרי אחד השיעורים הוא שאל אותי אם אני רוצה להצטרף אליו ואל חבר שלו ולרוץ 10 ק"מ במירוץ עין גדי - נרשמתי. אחרי המירוץ הם הלכו לטבול במעיינות החמים ולהתקלח בעוד אני הגעתי "מצ'וקמק", בבגדי ריצה ואולי עם איזה סנדביץ' לדרך. בו ברגע הבנתי שאני עומד בפני עולם שלם שטרם הכרתי. אחרי כמה חודשים כבר נסעתי איתו ועם המשפחה שלו ל
טריאתלון אילת הראשון שלי. כמי שהיום מורה בעצמו הסיטואציה שבה אני נוסע עם המורה שלי והמשפחה שלו לסוף שבוע באילת עוד יותר הזויה בעיניי - איך ההורים שלי הסכימו?! ומה בדיוק הוא חשב לעצמו...?! ההורים שלי עוד הגדילו לעשות ויום לפני התחרות הפתיעו אותי באופניים חדשים - היום אנחנו יודעים שהיו אלה אופני שטח שלא כל-כך התאימו למשימת הדיווש ברוח של כביש הערבה אבל העיקר הכוונה.
בצבא, בעיקר בחלק הסדיר של השירות, היה בלתי אפשרי להמשיך עם הטריאתלון אבל שמרתי על כושר טוב וידעתי שזה כמובן לא סוף הסיפור. בשנת 2002 יצאתי לשנתיים של לימודים במכללה לפיקוד טקטי בגלילות וזו הייתה מבחינתי הזדמנות לחזור לעניינים. מייקי כץ ואבי ברכה בדיוק הקימו את קבוצת ספידו בוינגייט ובפעם הראשונה, בגיל 23, הצטרפתי לקבוצת טריאתלון והתחלתי להתאמן ברצינות - תכנית אימונים מסודרת, אימוני סגנון, הרצאות על תזונה, ציוד... גיליתי כמה מעט אני יודע ונהניתי מכל רגע. הייתי בכושר הכי טוב בחיי בדרך לרדת את ה-37 דקות במבחן המסכם לעשרה ק"מ. על הדרך גם השלמנו פעמיים את חצי מרתון ירושלים. אחרי שנתיים חזרתי לתפקיד מ"פ בחטיבה ונגמרה האידיליה - אמנם הקפדתי לרוץ אבל שוב לי כמעט בלתי אפשרי לרכוב (גרוסי ובן מרגי, הנהגים הפלוגתיים, ודאי לא שוכחים לי את משימות הליווי התמוהות על גדר המערכת שלא אחת "ביקשתי" מהם לבצע) ועל שחייה בכלל לא היה מה לדבר.
שלא יהיה סיכוי שזה לא יקרה
 |
| The M-DOT |
ב-2006 השתחררתי ואחד הדברים הראשונים שעשיתי היה למצוא לעצמי קבוצה חדשה. בהמשך אחליף עוד שלוש קבוצות מסיבות שונות כאשר מכל אחת מהן לקחתי ולמדתי כמה דברים חשובים. כשהתקרבתי לגיל 30 והשלמת המשימה לא נראתה באופק החלטתי להפתיע את כל הסובבים (ובעיקר את טל שלא הבינה מה עובר על הבחור השמרן איתו התחתנה לא מכבר) ועשיתי על הרגל את קעקוע ה-M-DOT המפורסם. לאלו מכם שלא מצויים בפרטים אציין שישנה מאין מסורת שמי שמשלים את התחרות "רשאי" לקעקע על גופו את הסמל - כמו תמיד יש העושים משהו קטן וסמלי ויש כאלה שמשתוללים. למה אני מקדיש לזה חצי פסקה?! פשוט תכתבו בגוגל M-DOT TATOO ותראו כמה תוצאות תקבלו. חשוב להבין שהעובדה שעשיתי את הקעקוע מבלי שעשיתי את התחרות כמעט ונחשבת בקהילת הטריאתלטים למעשה שלא יעשה. מבחינתי לא היה זה תיגר על כך שאנו בני חלוף אלא מאין תפיסת עולם אל מול האתגרים של החיים. ועכשיו לסיבה האמיתית: כדי שלא יהיה סיכוי שזה לא יקרה ולו מתוקף הבושה.
ההחלטה
למרות שזו הייתה "תכנית העבודה", בכל זאת התלבטתי אחרי
המרתון האם איש ברזל עכשיו זה מתאים, טול וההורים לחצו לדחות בגלל כל השינויים המתוכננים (עבודה, לידה של טל), סבתא שלי גם אמרה לי שרזיתי ואני "חייב להירגע עם ההתעמלות הזאת שלי..." הגעתי למסקנה שזה אף פעם לא יהיה "זמן מתאים" ולהתחיל בכלל לחשוב על זה שוב יהיה הרבה יותר קשה - החלטתי שאני הולך על זה. אחרי המרתון לא זזתי שבועיים, אח"כ התחלתי לחזור בהדרגה לעניינים, בעודי מתלבט בין החלופות השונות להכנה לתחרות (בכל זאת לא מדובר בעוד תחרות - צריך ידע, ייעוץ, האם לבד? האם בקבוצה? אולי מאמן אישי?). מצאתי באינטרנט תכנית שמשהו תרגם מאנגלית ונראתה לי טובה והחלטתי לשלב אותה עם האימונים הקבוצתיים (באותם ימים עוד עבדתי בנס ומרבית האימונים התקיימו בתל-אביב כך שזה היה לי די נוח).
מתחילים להתכונן
15/5/11, אימון ראשון בתכנית - שחייה. אתמול הלכתי לישון מאוחר מדי (שוב לא הצלחתי להתאפק ועשיתי את הטעות של שנ"צ בשבת). באופן לא מפתיע לא הצלחתי להירדם עד כמעט אחת. השעון צלצל בחמש וחצי, הייתי חייב לגנוב רק עוד חמש דקות, התעוררתי בבהלה בשש שמא ויתרתי לעצמי ופספסתי אולם היה לי מספיק זמן להתארגן - מזל שהשלמתי את ההתארגנות הלוגיסטית (ציוד האימון, כלי רחצה ובגדים לעבודה, אוכל לכל היום...) כבר אתמול בערב. הספקתי לאימון ולמרות ששחייה הוא המקצוע שאני הכי פחות אוהב מבין השלושה ולמרות שלא שחיתי למעלה מחצי שנה היה ממש כיף לחזור לעניינים, פשוט נהניתי מכל דקה. אחרי האימון שרקתי למקלחת ופשוט זרחתי כל היום.
16/5, יום שני - השכמה בחמש ויציאה לאימון רכיבה. זריחה מדהימה ביציאה מהמושב, בתשע נפלה עלי עייפות, כמעט נרדמתי על המקלדת במשרד. בערב אימון שחייה, בדרך חזרה הביתה שקיעה מדהימה (סגירת מעגל עם הזריחה של הבוקר). תכננתי ללכת לישון בעשר אבל פשוט לא הצלחתי להירדם, השעה האחרונה שראיתי על השעון הייתה 23:04.
יום שלישי - השכמה בחמש לאימון ריצה (היה קשה, רן הפציר בי שאם אני רוצה להיות מוכן לישראמן אני חייב להיות חזק על האפניים ולהוסיף גם אימוני משקולות - חשבתי בראש: "אין בעיה אחי, יש לי מלא שעות פנויות "תעמיס"...) אבל ידעתי שהוא צודק. יום רביעי - ויתרתי על אימון השחייה של הבוקר, בערב אימון ריצה. שישי ריצה+אופניים, שבת רכיבה ארוכה עם הקבוצה כולל טיפוס בנס הרים. האימונים הולכים טוב ובעיקר נותנים לי המון מוטיבציה ומצב רוח - מאין נקמה אישית על העומס בעבודה שתקף אותי בכל החזיתות (עלייה לאוויר ובלאגן באחד הפרויקטים שלי בנס, היערכות לקיץ במתנ"ס, סוף השנה וחידון יום ירושלים בבית-הספר). למרות כל הבלאגן והפרויקטים אני לא מוותר על המשהו הקטן הזה שהוא רק שלי.
שבוע 2 - אימון שחייה בראשון, יום שני-שלושה אימונים (רכיבה+ריצה ושחיה בערב), ביום שלישי מילואים.
ככה המשכתי איזה חודשיים וחצי עד שתמר נולדה. למרות שאני מתורגל באורך חיים אינטנסיבי העומס היה גדול מדי ובשלב מסוים נשברתי... נאלצתי להשלים עם העובדה שהשנה זה כבר לא יקרה. בשלב זה הבנתי סוף סוף למה התכוון אלתרמן, לא המשורר הטריאתלט - כשעוד עבדתי בנס המתנתי לפגישה עם לקוח ועיינתי במגזין ספורט שהיה במקרה על השולחן. מצאתי ראיון עם אחד ה
אלתרמנים (גם עוד אלף שנה אני כנראה לא אבדיל ביניהם) שטען שהטריאתלטים האמיתיים הם לא המקצוענים ספורטאי העילית אלא דווקא אלה החובבים מפני שספורטאי שזה המקצוע שלו קם בבוקר, מתאמן, אוכל משהו, הולך לנוח, קם לאימון ערב, אוכל, הולך לישון וחוזר חלילה, זה היעוד שלו בחיים בעוד טריאתלט חובב עושה את כל זה רק שבין לבין הוא גם צריך ללכת לעבודה. יש משהו בדבריו.
TAKE TWO
חרף לחץ פיזי לא מתון בכלל מצד טול ולא פחות מהמשפחה (לפעמים טוב שאין כמו אמא) לרדת כרגע מעניין התחרות החלטתי שלא משנה מה השנה זה יקרה ונרשמתי שוב. בשלב זה אגב הבנתי מדוע קוראים לספורט מסוג זה ספורט "סבולת" ולתחרות "איש הברזל". אתה פשוט צריך לסבול את כל אלה שמנסים לשכנע אותך לא לעשות את התחרות מכל מיני סיבות ואם אתה מצליח להתגבר על כל החפירות אתה ללא ספק מברזל. במילים אחרות, אם אתם חברים או קרובי משפחה של משהו שמתכונן לתחרות איש הברזל או תחרות סיבולת אחרת השורות הבאות מיועדות אליכם: ההכנה לתחרות מפרכת ונמשכת חודשים רבים. צריך תעצומות פיזיות ומנטליות רבות כדי לקום כל בוקר בחושך ולא לוותר אז מילא אם לא בא לכם לעודד ולתמוך אבל לפחות אל תפריעו!! גם אם זה מדאגה...
 |
| Zone-3 |
כלקח מהשנה שעברה החלטתי להצטרף ל-
Zone-3 - קבוצת הסבולת המובילה בישראל, עליה שמעתי מכמה חברים בענף. על
היתרונות שבהצטרפות לקבוצה כבר כתבתי כאן בעבר אולם אחרי שהתאמנתי בחמש קבוצות טריאתלון אני יכול לומר בביטחון ש Zone-3 נמצאת בליגה משל עצמה - שילוב מנצח בין מקצועיות, משמעת ורוח, בדיוק כמו שאני אוהב. בשונה ממה שהורגלתי בעבר, ב-Zone-3 אתה משלים רכיבה של 120 ק"מ בהרי ירושלים או 37 ק"מ ריצה בפארק וכאילו כלום לא קרה - אוכלים קוטג', שותים קפה או איזה מיץ וממשיכים הלאה, "בלי דרמות". בהזדמנות זו ברצוני להודות לצוות הקבוצה: ליאור, גל, יובל, נמרוד, שירה, עופר וכמובן לאלדד על שהביא אותי למטרה במקצועיות וברגישות אינסופית, עם חיוך וללא פציעות. אני כמובן לא יכול בלי לומר מילה על חברי הקבוצה שכפי שניתן להבין מהפסקה הקודמת היוו את מקור התמיכה העיקרי שלי בתקופת ההכנה (אני לא מפרט כדי חלילה לא לשכוח אף אחד). מי שהיה באילת בסוף שבוע של הישראמן וראה את הקבוצה מתאמנת, מתחרה ומעודדת לא זקוק לשום מילה נוספת.
בשונה מהתכנית המתורגמת של הפעם הקודמת, אלדד התאים את תכנית האימונים ללוח הזמנים הצפוף שלי וידע להרגיש מתי אני זקוק לאוויר ומתי צריך קצת ללחוץ ("יהיה לי קשה לוותר לך על אימוני סוף השבוע..."). אלדד הבין שיהיה לי כמעט בלתי אפשרי להתמיד עם יותר מאימון אחד ביום ונקט בגישת: Train less, get better. יום ראשון הוקדש לשחייה, תחילה שחינו בים וקצת אחרי שתמה עונת הרחצה עברתי לאימוני ערב בבריכה. ימי שני הוקדשו לרכיבה - שעה וחצי ברחבי באר-יעקב או על הטריינר. בשלישי ריצה, ברביעי שחייה ובחמישי ריצה ארוכה, ארוכה, ארוכה. שישי רכיבה ארוכה או אימון משולב ושבת גם. בארבעת החודשים האחרונים ברירת המחדל של שעת ההשכמה בשעון של הטלפון הייתה 4:30 וכמעט ולא נדרשתי לשנות אותה. אימוני הקבוצה היוו פלטפורמה מצוינת לשיפור איכות האימונים ואני שמחתי בכל פעם שחופשות בית-הספר נפלו על ימים שלישי, רביעי או חמישי כך שהתאפשר לי "לסבול" יחד עם כולם במקום לבד.
כך נראה לדוגמא שישי בערב כשהלכנו לישון:
טול: מתי אתה קם מחר?!
אני: רבע לחמש.
טול: מה עושים?!!
אני: שלא תדעי - צובה נס הרים בדבוקות... :-(
טול: כל הכבוד לך, אני בחיים לא אבין... שבת בבוקר, במקום לישון?!?!?! אתם לא נורמאליים! נשבעת לך אתם לא בסדר בראש!!!
עכשיו אני יכול לגלות ששמעתי רק את ה:"כל הכבוד" בלי כל שאר הרעשים :-)
הזמן עובר מהר כשנהנים
באם התבאסתי קצת על המשפחה הקרובה והמורחבת בתקופת ההכנות זה היה עתיד להשתנות בתחרות עצמה. באיזשהו שלב הבנתי שישרוטל בונים עוד מלון הודות להכנסות הצפויות ממשפחת קורש-פדר בישראמן 2013 עד כדי שכבר קיוויתי שסלחו לי על זה שנרדמתי בכל האירועים המשפחתיים בשנה האחרונה. בלי לשים לב עברו כבר חמישה חודשים של הכנות ואנחנו יוצאים למחנה האימונים המסכם של הקבוצה - 3 ימים אינטנסיביים על מסלול התחרות שנתנו לי המון ביטחון שהפעם אני הולך להשלים את המשימה. החודש שאחרי עובר עוד יותר מהר ואחרי שבוע וקצת של טייפר (אין לי כוח לשים לינק תחפשו בגוגל!) תכנננו לנצל את השבתון ביום הבחירות ולרדת כבר בשלישי בצהריים לאילת. אבל, בדומה למה שקרה לי במרתון גם הפעם מישהו החליט לבדוק עד כמה אנחנו באמת רציניים בעניין התחרות והערים כל מיני קשיים של הרגע האחרון. הכל התחיל כבר בשבוע שלפני כן. טיפלתי וארגנתי את הציוד מבעוד מועד, הכנסתי את האופניים לבדיקה, החלפתי כבלים וצמיגים ואפילו שרשרת כדי למנוע כל תקלה אפשרית בתחרות אך דווקא באימון המשולב המסכם, אותו נאלצתי לעשות לבד ולא עם הקבוצה בגלל צעדת הל"ה, הפתעה - בעיצומו של הסיבוב בצומת נחשון לכיוון הבית פיצוץ מרעיד לי את האפניים ואני בקושי מצליח שלא לעוף. אחרי כמה עשרות מטרים אני מצליח לעצור ומגלה שהפנימית נקרעה לרסיסים. מתבאס לשנייה אך ברוח הקבוצה חושב לעצמי שזה תרגול טוב כי "גם בתחרות זה יכול לקרות". מחליף פנימית בזריזות ושנייה לפני שאני מנפח מחליט לעשות עוד בדיקה ומגלה מסמר באורך שני סנטימטר תקוע בצמיג החדש והקרוע לגזרים שלי -הלך הצמיג, הלך האימון. אלדד מעודד אותי שגם 30 ק"מ רכיבה זה מספיק ושזה לא כל-כך נורא שלא השלמתי את הריצה. למזלי גם צמיגי האימונים שלי די חדשים ואני מחליט להמר עליהם. חזרה לשלישי בבוקר. המזוודות והתיקים ערוכים ומאורגנים וכל שנותר זה לאכול משהו, להצביע ולצאת לדרך. אז זהו שלא - דווקא עכשיו האוטו החליט שלא להניע, הלך האלטרנטור. בזכות האידיוט שהחליט לעשות שבתון ביום הבחירות (שהוא בטח אח של מרפי) לאילת האוטו הזה כבר לא יגיע היום. מחליטים להשאיר את האוטו בכניסה למוסך ואבא של טל מציל אותנו עם הרכב שלו. בעשר וחצי בערב, אחרי יום ארוך נוחתים באילת. קצת חפירות של בחירות והולכים לישון. רביעי-חמישי מוקדשים להתארגנות, מנוחה, אוכל וקצת אימוני חידוד אך בעיקר זהירות לא לקלקל שום דבר - לא להיפצע, לא להיות חולים, לא להרוס שום פריט ציוד חשוב.
התחרות
ביום חמישי עברתי ללו"ז בדקות - אימון, ארוחת צהריים, הכנת הציוד, טקס, תדריך, תמונה, הפקדת ציוד, תדריך אחרון, ארוחת ערב, הכנות אחרונות, מנוחה. קצת אחרי תשע נכנסתי למיטה. באופן מפתיע נרדמתי יחסית מהר, תמר הועילה בטובה להפריע רק פעם אחת בלילה. 20 דק' לפני שהשעון צלצל פתחתי את העיניים ובחמישה לארבע גררתי את עצמי מהמיטה. התחושה הייתה קצת כמו טיסת בוקר מוקדמת לחו"ל - התרגשות מצד אחד אולם מצד שני חוסר יכולת להבין איך לא קניתי כרטיס לטיסת יום. קפה וארוחת בוקר קטנה שארגנתי לי בערב קודם, בחמש נפגשים לחימום ריצה קבוצתי. עולה לחדר להתארגנות אחרונה וברבע לשש יורד קצת לפני טול ותמר לכיוון החוף. אמא, אבא, דנהל'ה, תמר וחיים כבר שם - אמרתי להם להיזהר שלא ליפול מהמיטה אבל הם לא הקשיבו. כמה תמונות של התלהבות ואני יורד לקו המים. בשונה מהסימולציה במחנה האימונים, הפעם באמת לא רואים כלום!!! אני נזהר שלא להתמקם קדימה מדי ביחס ליכולת השחיה שלי, זינוק. לאט לאט ובהדרגה אני נכנס לקצב. אני לא מצליח לראות כלום (בטח שלא מצופים) ופשוט שוחה אחרי העדר ומקווה לטוב. אחרי כמה עשרות מטרים אני מרגיש זרם קר בגב, "אין מצב שנקרעה לי החליפה, לאאאאאא..אנחנו רק בסיבוב הראשון..." יכול להיות שהרוכסן נפתח?! איך זה יכול להיות?!! הקפדתי לחבר את הסקוטש ממש טוב כפי שהזהיר ליאור...נו מילא, אני עובר לכמה תנועות חזה ועד מהירה מצליח לסגור את העסק בחזרה, גם זה מאחורינו. באיזשהו שלב בצלע השלישית אני מרגיש שהחברה סביבי לא ממש יודעים לאן הם שוחים ואני עדיין לא מצליח לראות את המצוף. למזלי פתאום הגיחה מאחור החבורה המובילה במקצה החצי שזינקה קצת אחרינו (למה אף אחד לא מצלם שאני לפני החברה עם הכובעים השחורים?!) ופשוט שחיתי בעקבותיה עד לנקודת הסיבוב. הסיבוב השני כבר הלך מעולה - שחיתי ממצוף למצוף ממש כמו באימון הסימולציה ואפילו הצלחתי לעשות קצת דראפטינג. אחרי קצת יותר משעה וחצי אני יוצא מהמים וחושב לעצמי: נכון שחיתי גרוע אבל עכשיו תעשו מה שאתם רוצים, מכאן אני מכיר את הכללים. רצתי רגוע יחסית לשטח ההחלפה, כמה מילות עידוד מגל, התארגנות זריזה אך זהירה ואני עולה על האפניים. כלקח מהתחרויות האחרונות מקפיד להיכנס לאט לאט לקצב ולא לפתוח חזק מדי - יום ארוך עוד לפנינו. עד מהירה אני מתחיל לעקוף את כל השחיינים אך נזהר לא לעבור את דופק המטרה - יום ארוך עוד לפנינו. 12 הק"מ של העליה עוברים די מהר וגם די בקלות - 59 דק' ואני בנטפים. בקבוק מים ואני ממשיך לכיוון סיירים. הרוח בגב, האפניים עפות ואני ממש נהנה (ברור לי שאשלם על זה איך שנסתובב) ואפילו מרשה לעצמי ללחוץ כל עוד שעון הדופק מאפשר לי. איך שהסתובבתי התחיל הגיהינום - רוח פנים וצד חזקה שבקושי מאפשרת להתקדם כשלפנינו עוד למעלה מ-130 ק"מ. נזכרתי במה שאמר לי פעם אריאל באחד האימונים: "אף פעם אל תחשוב כמה נשאר כי זה תמיד הרבה..." והחלטתי להתמקד ב-40 הק"מ עד לנקודת הסיבוב - כבר רכבתי בעבר 40 ק"מ מול הרוח ובסיבוב אני אמור לפגוש את אבא ודנהל'ה מהם אקח בקבוק איזוטני וקצת עידוד. העפתי את המהירות מהשעון והתמקדתי בסל"ד, בדופק ובתכנית
התזונה. העובדה שאני מכיר את המסלול ממחנה האימונים מאוד עזרה לי, שלטי המרחק מתחילים להתקדם והנה אני כבר בעליה האחרונה לפני מחסום נטפים. נכנס למשפך, מחיאות כפיים, סיבוב מהיר, אבא ודנהל'ה לא כאן.. באססה - עכשיו אצטרך לשתות את האיזוטני לימון הדוחה הזה. בלי לחשוב יותר מדי לוקח בקבוק מים ויוצא לדרך. אני מתחיל להיות קצת עייף, הקטע השלישי פחות כיף מהראשון, מקווה שזה אומר שהרוח נחלשת - אז זהו שלא! מקבע בדיסקט שאם אגיע לעובדה אהיה במקטע האחרון לכיוון הבית, הכי קרוב שהייתי אי פעם להגשמת המטרה. רק עוד 80 ק"מ, הכי קרוב מאי פעם, המסלול מתחיל להיות דליל, למה לא נרשמתי לחצי?! הכי קרוב מאי פעם, מה זה העננים האלה, רק גשם חסר לי, הכי קרוב מאי פעם, רוח צד, 70, הכי קרוב מאי פעם, עוד ג'ל אחד ואני מקיא, 60, רגע לא היינו פה כבר?! הכי קרוב מאי פעם, סיירים, עוד קצת מסתובבים, הכי קרוב מאי פעם... מגיע לנקודת הסיבוב, עוצר לשתי דק' תדלוק ופיפי ויוצא לדרך, הכי קרוב מאי פעם, לא רק שהרוח לא נחלשה היא אפילו התחזקה, מתחילות לכאוב לי הרגליים, הכי קרוב מאי פעם, 50, 40, לא לשכוח לאכול, נזכרתי שיש לי בכיס רול פירות יבשים - בדיוק מה שאני צריך כדי לגוון קצת את הטעם של הג'לים, 30, הרוח מתחזקת, שים לב לדופק, איך בדיוק אני אמור לרוץ מרתון על הרגליים האלה?! מתחיל לטפטף, על מי אתה עובד?! - יורד גשם!!! מחליט לא לעצור כדי לשים מעיל - ממילא אני מחליף בגדים לפני הריצה, אני רטוב לגמרי, רק עוד 20 ק"מ, הכי קרוב מאי פעם, מתחיל לשיר בקולי קולות, אני משוכנע שכבר הייתי פה כבר, נטפים, זהו זה הסוף, הכי קרוב מאי פעם. עובר את המחסום במהירות ונכנס למשפך, אבא ודנהל'ה פה והתיק שלי כבר אצלם, אל תשאל מה קרה, האוטובוסים... 5 שעות... עזבו עכשיו, איך שאני מתיישב כל הכאבים חולפים, מתלבש זריז, דוחף עוד ג'ל, פיפי ויוצא לדרך. נזכר שוב באריאל ומחליט שהמשימה הבאה היא להגיע לכיכר מרידיאן, 12 ק"מ בירידה - משם המשפחה, הקבוצה ושאר המעודדים כבר ידחפו אותי, הכי קרוב מאי פעם. עד מהרה אני נכנס לקצב, הרגליים בסדר ואני מרגיש טוב. אחרי 3 ק"מ ג'יפ צבאי עוקף אותי, פתאום משהו מוציא את הראש מהחלון וצועק לעברי - אבא שלי הקורע הזה, בקושי הצלחתי להמשיך לנשום מרוב צחוק. הקילומטרים עוברים ואני ממשיך להתגלגל למרידיאן. כבר מרחוק אני שומע את ההמולה וחושב על כך שלפניי עוד 30 ק"מ של ריצה. עובר את הכיכר בסערה, גל מרגיע ומכניס אותי לקצב מישור. אני יודע ששם המשחק מכאן זה לשמור על הקצב ולהקפיד על התזונה. הרגליים שלי עייפות ואין לי מושג איך שריר התאומים של רגל שמאל יחזיק מעמד. בו ברגע אני ממציא את המושג שיסחוב אותי בשלושת הסיבובים עד לשער הסיום: "הולך חוזר". 4 ק"מ מכיכר מרידיאן עד לריף הדולפינים וחזרה - "הולך חוזר". 6 ק"מ מכיכר מרידיאן לרויאל גארדן וחזרה - "הולך חוזר". אני משלים סיבוב מלא ראשון והמספרים על השלטים מתחילים לשחק לטובתי - אני מחליט שגם אם אצטרך לזחול עד לסוף המסלול אסיים את התחרות, קרוב מאי פעם. את שריר התאומים זה לא כל-כך משכנע ואני חושש שהוא יימתח. זה קרה לי פעם בתחרות לפני הרבה שנים וממש לא בא לי שזה יקרה שוב. בכל תחנות הרענון אני מקפיד לשתות מים ואיזוטוני, לאכול בננות ובייגלה מלוח ולמתוח קצת את הרגליים אך מה שבאמת הציל לי את הריצה ואת התחרות כולה היא הקולה - טעם החיים. הולך חוזר, הולך חוזר. 23, 29, הולך חוזר. חברי הקבוצה שסיימו את חצי המרחק לצד בני המשפחה פרוסים במרידיאן ולאורך הטיילת ונותנים כוח רב, הולך חוזר. 32, עוד סיבוב אחד וזהו, 37, ויש אחרון על הטיילת וסיימתי, 39, 40, 41, כבר שומעים את הבלאגן של הסוף, אין יותר קרוב מזה, להישאר ממוקד, הנה זה מגיע, נכנס למשפך, מוזיקה, זיקוקים, טול זורקת עלי את תמר מוקדם מהצפוי, אין סיכוי שאצליח להחזיק אותה עד הסוף... חוצה את שער הסיום, חיבוקים, נשיקות... כולם קופצים עליי. זהו זה, עכשיו נשאר לי רק למצוא את איתן.
